לילות הדממה (6)

יוליה התנתקה מארתור בבהלה, בשבריר השניה שבה לא הייתה בפוקוס הספיקו המורדים כבר לנעוץ את חרבם באחד המוזמנים.
עד מהרה כמאה מורדים נכנסו אל חדר הכס.
לא היה לה מושג כיצד הצליחו לעבור את השמירה הכבדה, אך היא הניחה שהשומרים החביבים שאיחלו לה מזל טוב רק הבוקר כבר אינם בין החיים.
אדוארד השליך לעבר ארתור את אחת מחרבותיו. הוא תמיד נשא עמו שתיים והיה לוחם מצויין עם שתיהן, אך גם עם אחת מהן אף אחד לא רצה לעמוד מולו.
ארתור דחף בעדינות אך בתקיפות את יוליה למאחוריו ולחש לה, "אני יודע שאת יודעת להגן על עצמך, אבל בבקשה תתחבאי. אני לא רוצה לאבד אותך כשרק קיבלתי".
היא הנהנה בקשיחות. שניהם ידעו שזה לא זמן למשחקים בחרבות.
מראה הגופות שותתות הדם על הרצפה הקפיא את יוליה לרגע אך היא החשה את צעדיה לכיוון המלכה שעמדה גם היא בתנוחה של התקפה, אך שתיהן ידעו שהיא לא תשתמש בה.
מרחוק היא הצליחה לראות את ארתור נלחם ככל יכולתו בשלושה מורדים במקביל.
בהערצה, היא שמה לב, כי הוא אינו מכוון את חרבו לכיוון ליבם, בטנם, או ראשם. מקומות בהן נשקפת להם סכנת מוות.
אלא ניסה לפגוע בהם מבלי להרוג אותם.
טפיחה קלה על כתפה.
היא הסתובבה במהירות ונשמה לרווחה כאשר ראתה את בראיין, שומר הראש הפרטי של המלך מניח את אצבעו על שפתיו ומוביל אותה ואת המלכה בדממה אל מחוץ לחדר הכס דרך דלת סודית החבויה מאחורי תמונה גדולה של אחד מסבי סביו של ארתור.
הם הלכו בחושך בשקט, כשצלילי חיכוך החרבות וקולות זעקות הפצועים מהדהדים באוזנם.
המעבר היה צר, בנוי בתור מבוך, ונראה כי בראיין הכיר אותו היטב כיוון שהוביל אותם בבטחה אל חדר מואר באור נרות מעטים.
באור הרך שנבע מהנרות יכלה יוליה לראות שני כיסאות מתכת, שלשלת ברזל, מגש אוכל, סיר לילה, ולפתע גם שלושה דמויות שחורות פנים.
לפני שהספיקה לעכל את אשר ראתה, התנפלו עליה שני גברים.
אחד הצמיד אותה לרצפה בכוח, כך שנשימתה נעתקה בכאב, והשני דחף לה לפה בד עם חומר מסמם כנראה שגרם לעולם להיראות כאילו נעלם לתוך חור שחור.
וחושך.