לילות הדממה (5)

ארתור עמד בדממה מול המראה.
הלבוש שלו היה הלבוש המסורתי של הממלכה לחתונות- מכנסי בד רחבות וחולצת פשתן לבנה פשוטה.
בנוסף הוא חבש את הכתר שלו, למרות שלא רצה, כדי להבדיל בינו לבין פשוטי העם.
שיערו היה מסורק למשעי והוא העביר בו את ידו על מנת לבלגן אותו מעט.
עיניו החומות הביטו בו מבעד לזכוכית, ליבו פעם במהירות, עוד רגעים מעטים הוא עומד להיות עם יולי לנצח. הוא יהיה שלה והיא שלו.
אמו נכנסה אל החדר, "בוא בני, הטקס עומד להתחיל".
היא הושיטה לו את זרועה והוא שילב בה את זרועו.
לאורך המסדרון הארוך עד לחדר כס המלכות אמו חזרה ולחשה לאוזנו עד כמה היא מתרגשת, וגאה בו. ועד כמה היא שמחה שסוף סוף יוליה מצטרפת רשמית למשפחה, לאחר שנים שבהן היא הייתה בת בית.
הוא עצר לרגע מול דלתות הכניסה לחדר הכס, נשם נשימה ארוכה ופתח את הדלתות בתנופה.
אמו נשארה מאחור לחכות לאביו המלך.
הוא התקדם לעבר הדוכן שנמצא בקצה החדר בין המוני אנשים מכובדים שעמדו בשני צידי החדר.
כשנעמד על הדוכן כשפניו אל הדלת הוריו נכנסו ועמדו על ידו. אחריהם נכנס אדוארד ועמד לרגלי הדוכן.
היתה הפסקה לכמה רגעים של לחישות בין המוזמנים ואז שקט.
ראשונה נכנסה אלי, אחת מבנות הלוויה של יוליה כשהיא אוחזת בזר של נוריות.
ולאחר מכן נכנסה יוליה, כששתי בנות הלוויה הנותרות שלה אוחזות בשולי ההינומה שלה.
נשימתו נעתקה כאשר הביט ביוליה.
השמלה התאימה לה באופן מושלם והלמה אותה מאוד.
השיער שלה הבריק ונראה ממש זהוב.
אבל יותר מזה, הפנים שלה קרנו, באור שלעולם לא ראה לפני כן על פניה.
האור הזה הפך אותה לאפילו יותר יפה מבדרך כלל וליבו נמלא התרגשות כאשר דמיין אותה לצידו, לנצח.
היא צעדה לאט, היא לא הביטה על האנשים שמסביבה כמו שהונחתה לעשות. היא הביטה רק בו בחיוך קטן.
כל פסיעה שעשתה גרמה לליבו לנתר.
היא הגיעה אל הדוכן ועמדה מולו.
"את בסדר?" זה כל מה שהצליח ללחוש לה, והיא הנהנה בחיוך משועשע.
הוא לא הצליח להקשיב לדברי הכומר שמלמל משהו לגבי ידידות, ברית עם משפחתה העשירה של יוליה, ועל עמידה בראש האימפריה העצומה.
הוא פשוט הביט בעינייה, התהפנט בפעם המאה מהצבעים המעורבים שיוצרים מערבולת בעיניה,
והשתדל לשמור על נשימתו סדירה.
כאשר הכומר פנה אליהם להסכמתם הם ענו לו על אחד בתורו בחיוך.
וכשהכריז עליהם בתור בעל ואישה ארתור רכן אל יוליה ונשק לה בלהט.
הם לא הרגישו דבר חוץ מאחד את השני.
לא שמעו את קריאות השמחה, לא את בקבוקי השמפניה שנפתחים,
הם היו שקועים בלהביט אחד בעיני השני ולעכל את העובדה שהם מאוחדים כעת.
הם לא הקדישו שום תשומת לב לסובבים אותם.
עד שנשמעה שליפת החרב הראשונה.