לילות הדממה (4)

"היי יול", לחישה רועשת נשמעה באוזנה. היא מצמצה בעינייה בעייפות ולפניה נגלו פניו המנומשות של אדי.
"מה אתה רוצה?" היא מלמלה, זרקה עליו כרית והתהפכה לצד השני.
"זה יום החתונה שלך" הוא הזכיר לה, "עוד מעט כולם יכנסו כדי לארגן אותך, הנחתי שתרצי קצת זמן לבד". הוא משך בכתפיו והתיישב עליה.
"בסדר בסדר אני קמה" היא לחשה נחנקת תחת משקלו.
הוא התרומם והניח לה לשבת.
"את רוצה שאני אלך או אשאר?" הוא שאל אותה בהיסוס.
"תישאר", היא חייכה אליו.
במשך 17 שנה לא היה בוקר אחד אפילו שהם לא היו מתעוררים אחד לצד השני.
הוריהם ניסו להפרידם לחדרים שונים אך בכל לילה יולי הייתה מתעוררת בבהלה, או לא מצליחה להירדם עד שהיא נשכבה לצד אדוארד שהרגיע אותה בנוכחותו.
גם אדוארד היה חסר מנוחה, הוא תמיד דאג לה שהיא לא הייתה לידו והוקל לו כאשר ראה אותה לצידו.
הוא הבין למה היא אמרה לו להישאר. שניהם יודעים שזה עומד להיות הלילה האחרון שלהם תחת אותה קורת גג.
אדוארד עומד לחזור אל הטירה ואילו היא עומדת להישאר בארמון.
"על מה אתה חושב?" היא לחשה, מביטה בו בעיניים גדולות.
"על זה שהיום בלילה כבר תישני לצד ארתור" הוא חייך בעצב.
היא נרעדה לרגע והתקרבה אליו.
"זה בכלל לא בטוח, הבנתי שאמורים להיות לי חדרים משלי" היא השפילה את מבטה, זה הרגיש לה כל כך מזוייף.
"היי יול" הוא אמר, "נראה לך שארתור יפספס את הלילה הראשון שלכם? אני חושב שאת מוצאת חן בעיניו." הוא חייך אליה בעידוד, מעסה את רקותיה בעדינות.
"זה כל כך מוזר" היא בהתה בתקרה, "איך החיים יכולים להשתנות ברגע".
"את צודקת" הוא חייך, "אבל אולי השינוי הזה יהיה לטובה".
יוליה לא הספיקה לענות לו משום שבאותו הרגע נכנס גדוד של משרתים שרק את חלקם המועט היא הכירה.
"בוקר טוב הליידי הנסיכה" המשרתת המבוגרת ביותר פנתה אליה בכינוי שקיבלה ברגע כניסתה לארמון. "אנחנו כאן כדי לארגן אותך לטקס." היא בחנה את יוליה מכף רגל ועד ראש ואז פסקה, "נראה שתהיה לנו הרבה עבודה".
אדוארד גילגל עיניים והתרומם מהמיטה, "בהצלחה יולי" הוא חייך אליה בעידוד "מקווה שתשרדי את זה" הוא קרץ לה והיא זרקה עליו כרית רקומה. הוא נמלט ממנה וחמק דרך הדלת.

הגדוד, או הצוות, כמו שביקשו ממנה לקרוא להם היה מורכב מחמישה מסירי שיער, שלוש רוחצות, שתי מאפרות, ארבע יועצות שיער, מלבישה אחת והעוזרת שלה, ועוד אחת שאחראית על הנעליים.
חוץ מהם, כך הם ציינו, יש עוד צוות שמחכה שהיא תהיה מוכנה בכדי לחזור איתה על כל מה שהיא צריכה לדעת. בכל זאת החתונה מוצגת בפני כל העם.
הם החלו בלמרוט את כל שערות גופה. תהליך שלקח כמעט שלוש שעות. בין לבין היא זכתה לקבל ארוחת בוקר עשירה אך בריאה ודיאטטית כמובן, כדי שתוכל להיכנס לשמלה שנתפרה בעבורה.
היא הרגישה כמו בובה שמשחקים בה כאשר הובלה ממקום למקום, הולבשה, אופרה, סורקה והונחתה כיצד להתנהג.
אבל היא הייתה חייבת להודות שהתוצאה הייתה מרשימה בהחלט.
היא נאלצה ללבוש מחוך שעצר את נשימתה, ועיצב את גופה בצורה הטובה ביותר.
החלק העליון של שמלתה היה עשוי מתחרה עדינה וצמודה, בעל מחשוף עגול וקטן ושרוולים ארוכים.
באיזור מותניה השתלבה התחרה לבד נעים שלא ידעה את שמו אבל החמיא מאוד לגזרתה.
נעליה היו לבנות עדינות עם עקב קטן אך נבלעו כליל תחת שמלתה הארוכה.
שיערה היה אסוף למעלה עם תלתלים אדמוניים שצנחו סביב פניה, ונמשיה לא נמחקו אלא התעדנו מעט והאיפור הדגיש באופן יפה את עיניה התכולות ירוקות.
אדוארד נכנס לחדר בסערה, "עוד מעט מתחיל הטקס את מוכנ-" ואז נעתקה נשימתו.
"וואו, יול, את כל כך יפה" הוא התקרב אליה לאט, עיניו מבריקות ונוצצות מדמעות שעצר. "אני לא מאמין כמה את גדולה". הוא התקרב אליה ועטף אותה בחיבוק איתן. למורת רוחם של צוות המשרתים.
"את מוכנה?" הוא שאל אותה בלב הולם.
היא רק הנהנה והוא הוביל אותה אל מחוץ לחדר.