הוא • היא \\ פרק ראשון

• היא •

למרות שהשמש הפציעה בחוץ, היא ראתה לנכון לקחת מטרייה לתחנת האוטובוס,
מסיבה לא ברורה כלשהי. הוא נהג לומר שהשכל שלה פועל אחרת, במונחים
חיוביים כמובן. אותה תחנה הייתה קטנה ומוצלת; בונוס ביום חם שכזה, אבל על
הבטון המשופשף שלה שורבטו אותיות באנגלית, קללות וציורים גסים. ליד הספסל
היו פטריות קטנות ודוחות, ועשבים שהבליחו שם בתקווה לאור שמש. היא
התיישבה שם, ונראה ששימשה כקרן אור של ארגון לצד שני האנשים שישבו
שם ושתו בירה מפחיות. אחד מהם גרגר את המשקה בגרונו – בצליל מרגיז
למדי – נחנק והתחיל להשתעל. חברו טפח על גבו ושניהם צחקו אחרי שהבחור
הראשון לא-מת. לפתע, בתנועה חדה, היא פתחה את המטרייה הפרחונית
שלה. שני הבחורים צחקו, והיא התוודעה לכך שלא ירדה אפילו טיפה של נוזל
שהוא לא קרני שמש חמימות. "ש..משייה" היא אמרה בבושה. לאחר מכן קיפלה
אותה וישבה בתחנת האוטובוס. אוטובוס ירוק, נמוך וחבוט הגיע לתחנה.
"27…?" מלמלה לעצמה והביטה בקדמת האוטובוס. "כן, זה שלי" אמרה
ונכנסה פנימה. לאחר שהאוטובוס עזב את התחנה, התחיל לרדת גשם
מבורך במשך חצי שעה לכל היותר, במקביל לשמש החמה והנעימה שליטפה
את עורפי האנשים המתהלכים, כנחמה על הגשם שתוקף אותם בדקירות
של מים. היא יכלה רק לחייך לעצמה, ולחשוב מה היה בגורלם של כל אותם
עדים לפתיחת המטרייה החסרת טקט שלה.

• הוא •

מבחינתו, זה היה עוד יום שמש נורמלי..ואז יום גשם. הוא לא ציפה לראות
חברה לשעבר שלו מבית הספר היסודי באוטובוס. היא הזכירה לו דברים
שרצה לשכוח, אכזבות ומרות אחרות. הוא הסיט את מבטו לחלון המקושקש
בטושים, והעיף מבט במדבקה של: " לפצח גרעינים לעשן לירוק" שיש היום
בכל אוטובוס שנתקלים בו וחייך לעצמו על עצם המחשבה..כמה פעמים
ראה מדבקות שכאלה באוטובוסים. אחר כך הוא הביט על אנשים רצים
עם כובעי הסווצ'רטים שלהם הדוקים על ראשם, שנראו חסרי-בינה לחלוטין.
עכשיו הוא רק יכל לשמוח שהוא באוטובוס הקטן וה"חמים" הזה שכאן.