ליילה

'..רומיאו המאוהב סירב לעזוב את המקום, ובאישון לילה התגנב אל חצר ביתה של יוליה שם טיפס על אחד העצים וצפה בחלונה. בינתיים נעמדה בחלון שם הביעה את אהבתה לרומיאו ואת תסכולה מן העובדה שרומיאו הוא בן למשפחת מונטגיו, אויביה הגדולים ביותר של משפחתה'.

קימצתי את גבותיי ממשיכה להביט במשפט האחרון. הזדמנות ליילה,הזדמנות.נתתי אותה.

'היא לא ידעה שרומיאו צופה בה, עד שזה לא יכול לעצור עצמו, טיפס אל החלון ושם התוודה בפניה על אהבתו אליה. השניים החליפו נדרים ונשבעו להינשא זה לזה למחרת, בתאו של ..'

"פתטי!" סגרתי בחוזקה את הספר.לא יכולתי יותר. שטויות במיץ כל הרומנטיקה הזולה והבידיונית הזאת!
מכירת טיפשות כל תשבצי המילים הללו,ממש מתכון לעיוורון!
גילגלתי עיניים אל מול הספר הסגור,בחנתי את כריכתו,כולה שחורה עם ורדים אדומים פזורים בתחתיה ובראש הכותרת 'רק לאהוב'
"מגוחך" מלמלתי מנסה להיזכר למה הספר נמצא אצלי.
כשהפטרתי בפני המורה שלי לספרות שרומנטיקה לא קיימת כי אם בדימיון שלנו,היא פערה את פיה ואמרה בנחת :"רומנטיקה לא קיימת רק בראש של מי שלא מוכן לקבל אותה" היא חייכה אליי בהוכחה
"לוקחת?" היא הושיטה את הספר מבקשת בחיוך
"ואעשה איתו מה המורה?" שאלתי מגחכת
"ליילה את עוד תודי לי" היא תחבה לבסוף את הספר לתיקי שהיה מונח על הכיסא לידנו. חייכתי בתגובה מביטה בספר
"רק תבטחי שלפחות תנסי לקרוא פרק אחד" היא החזיקה בידיי כמחכה לתשובה
"טוב המורה" גיחכתי בשנית מנענעת בראשי במקצת
"מילה שלך" אמרה ויצאה מהכיתה מרוצה

חצי שנה עבר מאז,שסקרנות הייתה הסיבה היחידה שפתחתי את הספר.רציתי לראות מה המורה ראתה בסוג הספרים האלו שפיספסתי,ואולי באמת היא צדקה ואצטרך להודות לה.
קבלה זה השם השני שלי ואני מוכנה,משדלת,יותר נכון,לתת הזדמנויות לדברים גם אחרי שיש לי דעה עליהם.
משדלת.

אבל כנראה שכאן נמצאה טעותה של המורה..
כי עדיין הייתה אותה התמימות ואחיזת העיניים הבלתי נתפשת.
לא נורא,תהיה התפקחות,המורה מספיק חכמה.

השעה הייתה עשר בלילה. הרגשתי איך עיניי מכבידות עליי,ואחרי כמה רגעים הרגשתי עצמי נופלת לשינה עמוקה.

שקט שרר בחדר,כולו חשוך מלבד נורה אדומה זעירה שהייתה בקצה,שמעתי צעדים מתקרבים
וכל חושיי חודדו באחת מתכוננת למצב התקפה.