לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 41

'השאלה שמעניינת את התעשייה ברגעים אלו היא מה עומד בכימיה שבין בני הזוג עכשיו. התמונות מראות כימיה טובה בין שניהם, וכנראה שצילומי הקטלוג האלה צולמו לפני סיום הקשר הרומנטי. מה שמעניין את כולם לדעת הוא האם זו הייתה תחילתה של מערכת יחסים שנראתה מובטחת או שבגלל הצילומים הכל התפרק. ממשרד יחסי הציבור של ג'ו לנר סירבו להגיב, והסוכנת של עמרי קשת מסרה בתגובה: אם אתם רוצים לשאול על ליין הבגדים אין שום בעיה, אבל אם זה נוגע לחיים הפרטיים של עמרי אני מעדיפה לשתוק'.
כשהתמונות והמוצרים יצאו לשוק הם עשו שוק גדול יותר משחשבתי. התמונות הכילו שני ימי צילומים שונים, וארבעה אאוטפיטים שונים שאני ועמרי היינו צריכים לדגמן. הסערה שהתחוללה בתעשייה שלנו דיברה בעיקר על איך זה ששם הפגנו כימיה כל כך גדולה, ומתי קרו הצילומים, ולמה זה משתחרר רק עכשיו, ולמה הכל ככה שהרי זה מחזיר דברים שכבר כל כך הסתיימו. חלק מהתקשורת גם עסקה בתגובה של נטלי לצילומים האלה, והיא דווקא הגיבה לזה בצורה טובה ואמרה שזה עבודה שעמרי מנסה לפתח ולא משנה לה עם מי הוא מצטלם כי היא סומכת עליו. זה משפט שכל כך הכניסו לה לפה כדי להגיד אותו. קראתי את כל מה שכתבו, אני חייבת לראות מה כותבים כי אני צריכה לייצג פה משרד. נכנסתי לבלאגן אחד גדול.
העיתון היחיד שלא פצה פה הוא עיתון 'דרור'. הסתכלתי על שערי המוספים, ועל כל העיתונים, וחיפשתי בו משהו על שנינו ולא היה כלום. עיתון 'דרור' בחר לשתוק. הערכתי את ערן פי כמה וכמה על השתיקה הזו, כי עיתון 'דרור' הוא עיתון מכריע בתעשייה שלנו, והרבה קוראים אותו ובעיר את מדורי התרבות והרכילות שבו וכתובים בכל כך איכותיות, והם דווקא בחרו לשתוק. זה היה מעשה אמיץ בעיניי. אני חושבת שהם מבינים שלפרסם סיפור כמו שאר העיתונים זה חסר תועלת בעליל, והם ינסו למצוא משהו מעניין יותר לכתוב ולתת לעיתון שלהם שוב דירוג מאוד גבוה בקרב הקוראים. יש שכל מאחורי עיתון 'דרור', בזה אין לי ספק.
"את שורדת בארץ?" שאל ג'ו בשיחת סקייפ מהמשרד שלו. התיישבתי במקומי, כשרוב המשרד היה שקט ולא הסתובבו בו אנשים, וג'ו דיבר איתי על העבודות שהוא עושה. זה היה היום האחרון שלו שם, הוא טס הלילה, אבל הוא שמע כנראה על מה שהתחולל בארץ מבחינת התמונות.
"התמונות נראות מצוין" אמרתי לו מיד, "ויש באז תיקשורתי טוב אבל הוא לא עוסק בבגדים, הוא עוסק בנו".
"אני יכול להיות הבוס המעצבן ולהגיד שכל פירסום הוא פירסום לטובה, אבל בר איך את? את שורדת את כל מה שכותבים? את כל ההשערות שהם מעלים? התקשורת יכולה להיות מכוערת נורא בקטעים האלה".
"אני הבנתי שאני חייבת להתמודד" נאנחתי, "הרי הם יכולים להגיד מיליון דברים ואני את התשובה האמיתית יודעת. אני זו שיודעת מה הלך בסט הצילומים, אני יודעת איך התחיל כל הסיפור ביני לבין עמרי ואני גם יודעת מה גרם לסיפור הזה להתפוצץ. התקשורת כבר לא מטומטמת- בימים האלה הם העלו הרבה נקודות על נטלי מולי, על מה שהיה לעמרי, על הסיבה שבגללה נפרדנו. הם רק מחפשים במה להתעסק ואם לא יצוץ סיפור חדש בקרוב זה כנראה ימשיך להעסיק אותם. אבל כמי שעובדת בתעשייה הזו כבר כמה וכמה זמן אני מבינה שאין לי ברירה אלא להתמודד עם כל מה שמטיחים בי".
"ואת מצליחה?" הוא שאל מודאג. חייכתי אליו חיוך קטן ואמרתי לו ששוב- אין לי ברירה. אני צריכה לשרוד את זה כי אני לא יכולה לצאת פודל ולבכות על כל מה שהם אומרים, או להתעצבן מכל מה שהם מזכירים או לכעוס על עמרי שסיים את הכל כי בזה כבר אין טעם. אני בנאדם בוגר, כבר למדתי שאין טעם להתעסק בשטויות האלה אלא אם כן אני מנסה להגיע לסוג של פשרה. במקום הזה אין.
"אני רוצה להציע לך משהו" הוא אמר לי. הנהנתי אליו וחיכיתי להמשך דבריו. "את וערן, מעיתון 'דרור', ביחיסם טובים, נכון?". חייכתי אליו ואמרתי לו שהם היחידים שלא אמרו שום דבר. "את כנראה מאוד חשובה לו" הוא אמר, "והוא כנראה עושה הרבה מאמצים כדי לא לפגוע בך ובשם הטוב שלך. מה שאני מציע לך זה לדבר איתו ולתת לו כתבה מסודרת ולהסביר בה מה הלך. תסבירי שהצילומים הצטלמו בתחילת הקשר ביניכם ושזה הפריח את מה שהיה, תסבירי לו שאת מאוד מעוניינת שהתקשורת לא תיכנס לך לחיים הפרטיים כי את בסך הכל עובדת במשרד ולא מעוניינת שמצלמות יעברו אחרייך ויתעדו אותך ברגעים מביכים כאלה ואחרים, ושבעיקר את מתגעגעת לשקט שחיית בו קודם. תסבירי לו שמה שאת מעוניינת זה להמשיך לייצג את משרד יחסי הציבור וטו לא, שהצילומים האלה היו כדי להציל את סט הצילומים וכדי לרצות את החברה שייצרה אותם, אבל שאת רוצה את החיים שלך חזרה".
"ומה אתה חושב שאני אשיג בזה?" שאלתי אותו.
"קצת שקט" הוא חייך, "כתבה אחת מסודרה יכולה להלבין את העיניינים טוב מאוד. בגלל העובדה שאת לא מפורסמת כל כך, אז אין עמודי מעריצים, ואם תכתבתי סטטוס זועם או מבקש מחילה אף אחד לא ייראה את זה או לא ייתייחסו אל זה. בעיתון 'דרור' יש לך השפעה. תשתמשי בכוח הזה לטובה, ותוכלי להקל על עצמך".
"ומתי לעשות את זה?" ביקשתי ממנו הכוונה אחרונה.
"כמה שיותר מהר" הוא אמר מיד, "וכשאני אגיע לארץ ואתייצב במשרד מחר בסביבות הבוקר צהריים, אני אבדוק מה קרה למשרד ואם ובמקרה הכתבות האלה הוציאו אותו בשם רע. אני לא רוצה שתיקחי את האחריות הזו על עצמך- הסיבה שאת נכנסת שם לסט הצילומים הייתה כדי להציל את הצילומים, הסיבה שאת התקרבת לעמרי זה כי היה ביניכם כימיה ואי אפשר לעצור רגשות שנסחפים אחריכם, ואת לא עשית שום דבר שפגע במשרד הזה באף אחת מהדרכים. את למדת כל כך הרבה על איך להתנהג ואיך צריך להגיב שמהמעט שאני יכול לעשות זה לעזור לך לצאת מהברוך הזה. את לא תתמודדי עם זה לבד, אני מבטיח לך". התרגשתי מכל מילה שהוא אמר לי, כי הוא הראה לי במילים שלו כמה אני חשובה לו וכמה הוא בסופו של דבר מעדיף את טובת האנשים מעל טובת המשרד. הוא הציג בפניי את זה שלא בגדתי לרגע במשרד שאני עובדת בו, שנשארתי לוליאלית לחלוטין, ושהוא עכשיו יעזור ויבדוק איך לתקן את כל מה שקרה. הוא יתמוך בי, ואני חייבת תמיכה כרגע.
כשחזרתי הביתה, אחרי שיחה חסרת כוחות עם רוני בזמן הנהיגה, רק לקחתי לי משהו קטן לשתות וחתיכת עוגה ושמתי דיסק כדי להירגע. המוח שלי התפוצץ מכל מה שעובר עליי בימים האחרונים, מכל אי השקט ומכל שבירת השגרה שיש לי. לא היה לי כוח יותר להתמודד עם כלום. סימסתי לערן שאני אשמח לדבר איתו קצת יותר מאוחר, אבל שקודם אני צריכה לנוח איזה שעה, והוא כתב שהוא מבין לגמרי ושארגיש חופשי לדבר איתו על כל מה שקורה. אני באמת צריכה אותו בחיים שלי. עמדתי ללכת להתקלח כשצלצול נשמע בדלת. קמתי באי רצון אליה.
"מה כבר יש לך להגיד?" שאלתי את עמרי כשאני נשענת על הדלת, עיניי חצי עצומות וכוס המשקה נמצאת ביד שמאל.
"אני יכול להיכנס לחמש דקות?" הוא שאל. הנהנתי אליו ופתחתי את הדלת כך שיוכל להיכנס. לא ראיתי אותו מאז אותה שיחה, ובשיחה הזו חשבתי שהוא ייתן לי עוד קצת זמן והכל יחזור להיות די דומה למה שהיה בינינו. זו הייתה השיחה האחרונה לפני שהוא יצא בפומבי כבן הזוג של נטלי אשור.
"תן לי רק שתי דקות, אני אקח כדור נגד כאב ראש ואחזור אלייך" אמרתי לו. הוא הנהן והתיישב על הספה, ואני הלכתי במהירות לחדר האמבטיה ולקחתי כדור. הראש שלי התפוצץ מכל המציאות הקשה. חזרתי אליו והתיישבתי על כורסא מולו וחיכיתי שיתחיל בדבריו.
"אני מצטער שהדברים יצאו ככה" הוא התחיל ואמר, "לא תכננתי שאף אחד מזה יקרה, לא רציתי לפגוע בך, לא רציתי לסיים ככה קשר טוב שהיה לי, אבל כנראה שלא הייתה לי ברירה. אני לא יודע אם אכפת לך אבל שתדעי שטוב לי, ואני נמצא כרגע במקום שטוב לי. זה למה אני חושב שכדי שההדורים יישארו כמו שהם אני חייב לעזוב את חברת יחסי הציבור שלכם". הסתכלתי עליו מופתעת והשענתי את ראשי לאחור, מנסה לחשוב מה להגיד לו ואיך להגיב.
"זו שיחה שאתה צריך לנהל עם ג'ו" אמרתי לו מיד, "ובמצבי כרגע אני לא חושבת שאוכל להגיד לך משהו שאהיה שלמה איתו. אני מרגישה רע, חולה כנראה קצת ומסוחררת. תתקשר בבקשה מחר לג'ו ותסביר לו את העניין, כי זה לא משהו שמסמכותי להחליט עליו".
"הרגשתי צורך להגיד לך את זה קודם כל, כמי שאמרתי לה שיותר תלך איתי את הדרך עד לבגרות ולכניסה לעולם המבוגרים. הרגשתי שאני חייב לך לפחות את זה..".
"אתה לא חייב לי כבר כלום" אמרתי לו מיד, "לא חייב שתסמפט אותי, לא צריך שתדבר איתי, אני לא צריכה כלום. אתה המשכת לעולם שלך ואני מנסה להתנתק מהעולם שבגללך נכנסתי אליו, כל מה שאני רוצה זה שקט. ג'ו נוחת על הבוקר, ובטח יבלה את הזמן בבוקר עם המשפחה ואז יקפוץ למשרד. אם אתה בנוי לשיחה כזו מחר אז תדבר איתו מחר, ואם לא לך יום למחרת, אל תדחה את זה. אם זו ההחלטה הסופית שקיבלת והתייעצת איתה גם עם הסוכנת שלך, זה כנראה מה שאתה צריך לעשות". טון הדיבור שלי היה קר ונפגע, לא היה בא לי לדבר איתו או לראות אותו כרגע. הראש שלי התפוצץ, הרגשתי שלא משנה מה אני שותה ואיזה כדור אני אקח זה לא יעזור לי. הייתה מעורפלת לגמרי, אבל הייתי בטוחה שמעט המילים שאמרתי הן מילים נכונות. הוא הנהן וקם ממקומו.
"אוקיי, תרגישי טוב" הוא אמר והלך לכיוון הדלת, פתח אותה ויצא מביתי. שתי שניות אחרי זה התחלתי לבכות.