לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 39

המשרד שקט פי כמה מאז שג'ו טס לחו"ל. הוא השאיר לכל אחת מאיתנו דף של המשימות, שאנחנו יכולות לבחור מתי לעשות ואיך לפצל אותן עם הזמן. אני כמובן קיבלתי את הדף עם מספר המשימות הגבוה ביותר. מעבר למשימות הפשוטות, הייתי צריכה ללכת בלעדיו לשתי השקות בזמן שהוא יהיה בחו"ל, אחת הערב ואחת מחר בערב. אני לא צריכה לעשות בהן יותר מידי, שוב לבדוק שמי שהיה אמור להגיע יגיע ולכוון אותם אל התקשורת. אלה לא השקות גדולות מידי, זה בעיקר אירועים בלי מספר רב של משתתפים וכולם יודעים שג'ו חייב ללכת לטפל בעסקים ולקדם אותם גם בחו"ל ולכן לא יכול להגיע. כולם כל כך מעריכים את ג'ו בתעשייה הזו שזה פשוט מחמם את הלב.
"עכשיו זה בטוח: עמרי קשת ונטלי אשור ביחד" קראתי במדור הרכילות של העיתון של היום. בהיתי במילים האלה, לא מבינה מה מופיע לי מול העיניים. הוא כנראה או נפגע, או שכבר נמאס לאגו שלו להישחק אחרי השיחה שהייתה לנו בראשון בערב. היום כבר רביעי. הוא כנראה לקח מאוד קשה את מה שאמרתי לו, את ההשפלה שבה גירשתי אותו, אבל בסופו של דבר הוא הביא את זה על עצמו. אני יכולה לחשוב שהוא פשוט לא השתמש במילים שלו כמו שהוא היה צריך, והנוסח שבו הוא דיבר אליי היה אחרת, והיה משהו כשהוא אמר שיש בינינו קליק וכשהוא רק החזיק בידי- אבל מסתבר שכל אלה כבר לא משנים לו. הוא את הבחירה שלו עשה, ועם זה אני פשוט צריכה להתמודד. ממילא הרגשתי שהסיפור הזה רודף אחריי, ושבמציאות הזו אין לי סיכוי לשרוד קשר עם אדם כמוהו.
"את בסדר?" שאל אותי ערן בטלפון בין קריאה אחת של כתבה לכתבה אחרת, זה היה בערך חמש עשרה דקות אחרי שראיתי את הכתבה על עמרי ונטלי.
"בטח שאני בסדר, סתם אני מפחדת מה יגידו עכשיו עליי. או שהתקשורת חכמה והבינה שמשהו ביני לבין עמרי פשוט לא עבד או שהם עוד כמה דקות יחשפו בכל כוח אפשרי את הסיבה לפרידה".
"את יכולה לפגוש אותי עוד כמה שעות? אני צריך לדבר איתך על משהו. אני יודע שיש הערב את ההשקה ולכן לא התכוונתי לערב, אבל בסביבות חמש בקפה ליד הבית שלך?". אמרתי לו שזה אפשרי בהחלט, שאין לי יותר מידי משימות לעשות היום כי ג'ו נמצא כרגע בחו"ל, ושאני רק צריכה לעשות כמה טלפונים ולסדר כמה עניינים ואני אוכל לפגוש אותו. הוא אמר שזה ממש חשוב, שזה דברים שהוא מעדיף לומר פנים מול פנים, ושקשה לו לדבר על זה בטלפון. לא הבנתי על מה הוא מדבר, חששתי ממה שהוא יאמר, אבל הרגעתי עם עצמי שאין סיבה להילחץ.
אחרי ארוחת הצהריים התקשרתי להורים. אמא ענתה בשמחה כל כך גדולה כך שישר עם הקול הרך שאמר 'בר' דמעות עלו לי בעיניים. הקשר שלי ושל ההורים שלי התחזק נורא, דווקא בגלל שג'ו הבין כמה אני יותר צריכה להיות בבית בתקופה הזו. הוא בין היחידים שיודעים לגמרי מה קורה ביני לבין ההורים שלי. הוא תמיד נתן לזה מקום, וגם במקומות הכי תובעניים של התעשייה, ובימים הכי עמוסים שלה, הוא נתן לי את הרגעים לדבר עם ההורים. הם צריכים אותי בחיים שלהם, ואם בעבר הדחקתי את זה או העדפתי להתמקד במה שיוציא אותי קצת מהבית, אני לא עושה את זה עוד. חלק מהזהות שלי זה הבית, ואני מבינה יותר ויותר כמה אני לא יכולה להתנתק משם. ההורים שלי נתנו לי את המקום לפרוח איפה שרק ארצה, והם אלה שדחפו אותי לעסוק במקצועות שאני אוהבת. הם אוהבים אותי כמו שאף אדם לא אוהב אותי, ולכן כשיש לי את הרגעים האפשריים אני מדברת איתם. אני מתכננת לבלות אצלם בבית את הסוף שבוע, אני חייבת להם לפחות את זה.
בשיחה סיפרתי לאמא על הכתבה שראיתי, והיא אמרה שגם היא ראתה את זה בבוקר ופשוט לא הבינה. אמרתי לה שהיה ויכוח גדול ביני לבין עמרי בקשר למשהו ופשוט סיימנו את זה, אין טעם להגיד לה על כל הסיפור כך שסתם תילחץ. החלפתי במהירות נושא ושאלתי אותה אם זה אפשרי שאני אבוא לבקר אותם בסוף השבוע ללילה אצלם, והיא אמרה שהיא ממש תשמח, היא ממש צהלה משמחה, נאנחה מאושר. היא אמרה לי אם יש דבר מיוחד שאני מבקשת לארוחת שישי, וכל מה שביקשתי היה פשוט אוכל של הבית. היא צחקה ואמרה שהיא כבר תחשוב מה להכין, ושהיא כבר ממש מחכה ליום שישי, שעשיתי לה את היום כשאמרתי שאגיע. חייכתי, תמיד טוב לעשות לה טוב על הלב.
"אתה יודע שנורא הלחצת אותי קודם" צחקתי מול ערן כשהתיישבנו בקפה שליד הבית שלי. הוא צחק ואמר שהוא מצטער, שזה לא היה אמור לצאת כל כך מלחיץ אבל שהוא פשוט פחד שיאזינו לשיחה או שישמעו שהוא אומר דברים שהוא לא צריך להגיד.
"אז זה קשור לעבודה" אמרתי מיד. אני מנסה לגלות כמה שיותר פרטים לפני שהוא יחשוף את עצמו. הוא הנהן ואז עשיתי חושבים בראש- אם ערן כל כך קשור למדורי התרבות והרכילות, יש רק דבר אחד שהוא רוצה לדבר עליו.
"מה אתה רוצה לדעת?" שאלתי אותו. הוא נאנח והסתכל עליי בפנים עצובות, אני כנראה מבינה יותר מידי מהר את המציאות שאני חיה בה.
"אני לא רוצה לדעת יותר מידי, אבל אנחנו רוצים ממך תגובה ראשונה. תאמיני לי שבחיים לא הייתי שוקל אפילו לבקש את זה, ומול אנשים אחרים הייתי ישר מנדנד כדי לקבל את זה, אבל איתך זה אחרת. אם את לא תרצי לדבר אני לא אכריח אותך לדבר".
"איך אתה עובד בעבודה שדורשת ממך לעשות לפעמים דברים כל כך חטטניים וכל כך כואבים? להציק לאנשים ולשמוע תגובה ראשונה על פרידה?".
"אני פשוט כרגע עושה שתי עבודות במקביל כי מחפשים מישהו למדור הרכילות. אני שוקע בעבודה אבל מצד שני מקבל יותר כסף, ולתקופה הזו זה חשוב לי. תאמיני לי שאני לא הבנאדם שיצלצל וישמע מה קרה ולמה נפרדם, זה לא אני. אני יותר מסקר אירועים שאשכרה נותנים לי להיכנס אליהם, או אומר מה חדש פה ושם בעיר ומוסיף תמונות.. אני לא מאלה שמציקים ורודפים אחרי סלבריטאי ארצנו".
"אבל אני לא" אמרתי מיד, "אני לא סלבית או משהו, כולה יצאתי עם עמרי קשת".
"שנינו יודיעם שזה לא רק זה, והמערכת תסקר את קמפיין ההלבשה התחתונה ברגע שהתמונות והמוצרים ייצאו לשוק. אנשי התעשייה לא טיפשים" הוא אמר מיד והסתכל עליי, "הם יבינו שקורה משהו ומעבר לזה- לך ולעמרי יש היסטוריה ביניכם".
"איזה היסטוריה.." נאנחתי, "אני מכירה אותו כולה חודשיים" צחקתי, "הספקנו לעבור המון מבחינה של משרד יחסי ציבור ומיוצג, ואני הייתי צריכה להציל מידי פעם אותו או הוא אותי, בסיטואציות שונות. זה שהתקרבנו לא אומר כלום, זה שהוא אפס כרגע זה אומר הרבה יותר".
"הוא פגע בך?" הוא שאל. הסתכלתי עליו במבט אדיש, זו שאלה שהוא אפילו לא צריך לומר. "אני מצטער, לא הייתי צריך להגיד את זה".
"אתה קראת בעצמך, אני לא צריכה להגיד יותר מידי. אם אתה רוצה את התגובה שלי יש לי אותה: אני מאחלת לעמרי ולנטלי הרבה בהצלחה יחד ובינינו זה פשוט לא עבד. זה מה שיש לי להגיד לך".
"ובנינו, כחברים, את שלמה עם המילים האלה?" הוא שאל. נאנחתי ושפכתי שקית של סוכר לתוך הקפה.
"הוא עשה את הבחירה שלו" אמרתי לו, "ואני אחרי הבלאגן שהיה בינינו לא רדפתי אחריו כדי להשלים, וכנראה שהבאתי את זה על עצמי. אם הייתי רוצה שזה יחזור הייתי עושה משהו, כנראה שזה פשוט היה צריך ללכת".