לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 36

'אתמול בלילה נצפו עמרי קשת ונטלי אשור צמודים מתמיד' קראתי כתבה בבוקר יום עבודה חדש. הסתכלתי על התמונות, לא ידעתי אם לחשוב שהן כי הם יצאו ביחד לחגוג אחרי הצילומים של הסדרה, שם היא משחקת אחת מהבנות, אבל לא זו שיש לו קטע איתן. המשכתי לעבור על התמונות, אבל זה לא באמת משנה לי איך התקשורת מוציאה את הדברים האלה. העיתון שבו פורסמו התמונות הוא לא עיתון 'דרור', ידעתי שערן לא יעשה דבר כזה שיוציא את התמונות האלה עם האמירות האלה. פשוט נחתי עם הקפה של הבוקר, ולא נתתי למילה ממה שהיה כתוב בעיתון לשנות לי משהו. יש לי ולעמרי קשר חזק, אף אחד לא ישבור אותו.
אחרי יום עבודה מפרך קיבלתי מעמרי שיחה. הוא אמר לי שיש לו קצת זמן חופשי וחשב לקפוץ אליי אם אין לי השקה. אמרתי לו שדווקא הערב אני לא מחויבת לצאת מהבית, ושממילא התכוונתי להתקשר אליו. הוא הציע שניפגש אצלי, וסגרנו יחד שעה. הכנתי קצת אוכל בבית, כי ידעתי שהוא מגיע ולא רציתי שהוא יבוא לבית ריק, ורק התכוננתי לראות אותו. בדרך קיבלתי כל מיני הודעות של ג'ו לגבי יום האודישנים שיש לנו למחרת לקמפיין של קולקציית הסתיו. עוד משהו שמצריך ממני עבודה משבע בבוקר ועד עשר בלילה.
"היי" אמר לי עמרי בחיוך ונתן לי נשיקה קטנה כשפתחתי לו את הדלת. בדיוק הייתי באמצע לחתוך סלט. הוא צחק ואמר שאני ממש עובדת חרוצה כשאני בבית, ואמרתי לו שאני שמחה לאכול ארוחת ערב בבית לשם שינוי. בדיוק לפני שהוא הגיע סיימתי שיחת טלפון עם הבית, ממילא הבטחתי שאני אדבר איתם יותר. אמא אמרה לי שהערב אצלם היה מדהים, שהיא מרגישה שעמרי בנאדם מקסים ומתנהג אליי באופן מדהים. הודתי בפניה בשיחה הזו שאני מרגישה שמצאתי בנאדם שבאמת מעריך אותי ושטוב לי איתו.
אני ועמרי התיישבנו לארוחת ערב, והוא סיפר לי עוד קצת מהדינמיקה שיש להם על הסט. הכל היה מדהים בארוחה הזו, קליל בצורה מטורפת, ואני מרגישה כל כך בנוח איתו שזה מדהים. הוא דאג להציק אותי, להגיד לי שהוא מצטער שיש לי מחר יום כל כך ארוך ולשאול אם אני צריכה משהו, אם יש לו דרך לעזור לי. גיחכתי ואמרתי לו שאין צורך, שאני חושבת שאני מצליחה להתמודד טוב עם כל הלחץ.
"תקשיבי, אני צריך לדבר איתך על משהו" הוא אמר לי ברצינות. בדיוק פינינו את הכלים לכיור ועשינו את מה שאנחנו עושים תמיד, אני שוטפת והוא מנגב את הכלים. יש לנו עניין בעזרה הדדית, בכל דבר אפשרי, והוא אף פעם לא מוכן שאני אטפל בכלים ובסירים לבד, ואנחנו חייבים שזה יהיה מתותק כדי לא לשמור עבודה חסרת משמעות לאחר כך. הוא מקסים אותי בקטעים האלה. הנהנתי אליו ובדיוק סיימתי לשטוף את הכוס האחרונה, ואמרתי לו שאפשר לשבת עם כוס יין בסלון אם הוא רוצה. הוא חייך והוציא מהארון שהוא כבר הכיר בקבוק יין ושתי כוסות, מזג לי חצי כוס, כי יותר מזה אני פשוט לא יכולה, ולו שלושת רבע, זה תמיד המנהג. סיימתי לשטוף את הכלים ופנינו שנינו להתיישב על הספה הקטנה שבסלון.
"קודם כל, מדהים שאת לא מהבחורות שיעשו סרט מעניין קטן" הוא אמר מיד. הוא הפנה את מבטו לעיתון שהיה מונח על השולחן הקטן בסלון והבין שבוודאי ראיתי את התמונה הקטנה שלהם.
"אני סומכת עלייך" אמרתי לו מיד, "ואני חושבת שמחובתי לסמוך ולתת אמון בבן הזוג שלי. אני חושבת שהם פשוט פירשו את התמונה הזו בצורה לא נכונה, וכנראה שחגגתם וצחקתם יחד ובגלל זה נראיתם כל כך קרובים, הרי הם יודעםם טוב טוב שיש בינינו מערכת יחסים קיימת". הוא הנהן אליי ולקח שלוק מכוס היין.
"אני רוצה לדבר איתך דוגרי" הוא אמר. התיישבתי בצורה נוחה יותר על הספה וחיכיתי להמשך דבריו. "מבחינת הסביבה, כולם רואים שהיציאה המתקושרת יחד איתך עושה לי טוב ולי זה עושה טוב יותר מלכולם. הם חושבים שאני ממשיך עם המעבר לדמות הבוגרת יותר, ונוטש טיפה את הדמות של הסדרה, וככה מתקדם בחיים יחד עם הגיל שעולה ועולה. מפיקי התוכנית דומים במחשבות שלהם" הוא אמר, אבל אז עיקם את פרצופו והניח את הכוס על השולחן, "אבל הם היו רוצים לראות אותי יחד עם שחקנית מהסדרה". הסתכלתי עליו מופתעת, מחכה לשמוע לאן הסיפור הזה יימשך. אני מכירה עניינים של מפיקים שרוצים כמה שיותר באז תיקשורתי ולכן יציאה מתוקשרת של שניים מהחברים בה יכול לעשות טוב, אבל לא חשבתי שזה תקף לסדרות בארץ, זה נראה לי דברים שקורים רק בסרטים מחו"ל.
"מה אמרת להם?" שאלתי אותו.
"אני לא הייתי צריך להגיד כלום, אני חושב שהם הבינו טוב טוב שאני נמצא במקום שעושה לי הרבה יותר טוב, ושאני נמצא במערכת יחסים שמכבדת אותי וגורמת לי להיות מאושר, ואני מגיע לסט ולצילומים עם אנרגיות טובות יותר" הוא אמר וחיוך מתוק עלה לי על הפנים, "כי איתך טוב לי" הוא אמר לי רציני. הסתכלתי על הבעתו וקלטתי שמשהו קורה מתחת לאף שלי.
"אבל מה קרה?" שאלתי מיד, בפנים קפואות, מסתכלת טוב טוב על פניו שמתחילות לשנות לאט לאט צורה. הוא נאנח, ואני בזמן הזה הנחתי את כוס היין על השולחן ושילבתי את ידי אחת בשנייה.
"הייתה לנו יציאה משותפת של כמה מחברי הקאסט" אמר לי עמרי, "אתמול, זה כמה ימים אחרי פירסום התמונות שאת רואה בעיתון הזה" הוא אמר והצביע על העיתון שהיה על השולחן, "ואני ונטלי, כאחת הבחורות שיותר התחברתי אליהן על הסט, כי יש לנו הרבה מאפיינים משותפים ותחומי עניין, דיברנו הרבה יותר. קורה לנו הרבה שאנחנו יושבים בעיקר רק אנחנו ומדברים, כי נורא נוח לנו עם הסיטואציה הזו. אני הסעתי אותה הביתה אחרי היציאה" הוא אמר לי והסתכל עליי. הסתכלתי עליו מנסה לעכל את המילים שלו, ולהבין סצנה אחרי סצנה מה קרה. נטלי, יציאה, אוטו. השלב הבא היה כבר מובן מאליו.
"רק תגיד לי דבר אחד" אמרתי לו עם הכאב החד שהרגשתי בלב, "התנשקתם או שכבתם?".
"שכבנו" הוא אמר. הסתכלתי עליו ואז קמתי ממקומי, מתחילה ללכת הלוך וחזור, בצעדים איטיים, חושבת מה אני צריכה לומר. לא היו לי הכוחות לצעוק, אני לא בנאדם שכועס או צורח, אבל מצד שני לא יכולתי להגיד לו שאני מבינה את הבגידה וסולחת לו. זה לא דבר שהייתי יכולה להגיד.
"עמרי" אמרתי לו בלחש. הוא הרים את ראשו והסתכל עליי. "אתה אוהב אותי?" שאלתי. הוא הנהן מיד, ואמר לי שהוא אוהב אותי יותר מכל דבר אחר, ושהוא עשה טעות ושהוא מתחרט עליה אבל שאי אפשר לקחת את הזמן לאחור.
"איך זה בכלל קרה?" שאלתי כשאני יושבת מרוחקת ממנו, והוא הסביר שזה התחיל בפרידה במכונית והמשיך עד הדירה שלה. הוא חסך ממני את הפרטים, אבל רק אמר שהיה לו קשה להתנגד, שהכוח שלה, ובסופו של דבר כל האדרנלין שבעבר בו, גרמו לגופו לבגוד בו, וגרמו לשכל שלו לבגוד בו. הוא דיבר בהיגיון מטורף, ואני האמנתי לו אבל כעסתי עליו. כל מה שרציתי זה תשובות, ואחרי שקיבלתי אותן פשוט הייתי חייבת להגיד לו ללכת, לפני שהוא יתחיל לראות אותי בוכה ונשברת, ולפני שאני אתחיל לצרוח ולהתפרק מה שאני הבטחתי לעצמי שאני לא עושה מול בנאדם.
"אני באמת מצטער, ואני מוכן לפצות בכל דרך אפשרית. לא שיקרתי לך קודם בארוחה, ומה שאני מרגיש איתך שונה מכל מה שאני מרגיש עם אנשים אחרים".
"התעשייה הזו מסוכנת מידי" אמרתי לו עם דמעות בעיניים, "מסוכנת למערכת יחסים של שני אנשים משני צדדים שונים. המעסיקים תמיד ירצו רומן שימשוך איתו את הסדרה, ואני תמיד אמשיך להיות בצד המתעד. אותך יצלמו, ויכתבו דברים לא נכונים שאני אצטרך לדעת מה אמת ומה שקר, ומתישהו אני אתפרק" אמרתי לו, מרגישה את הדמעות זולגות לי מהעיניים ואני מנגבת את אותן עם ידי. הנשימות שלי היו איטיות יותר וכבדות יותר. "אם נבחר להמשיך עם זה.." נאנחתי, "מקרים כאלה יכולים לחזור שוב. לא נתתי לתמונות ולמילים להשפיע עליי, אבל אולי בתת מודע ידעתי שמשהו לא טוב יקרה מהרגע שאני רואה את התמונות האלה. פשוט תן לי זמן" ביקשתי ממנו, "אני צריכה להבין מה נכון לי לעשות". הוא הרכין את ראשו, לקח את הז'קט שלו ופסע לעבר היציאה, ואני נשארתי קפואה ועומדת בדיוק איפה שהייתי. הוא יצא מהדלת בלי לומר מילה, כי הוא לא יהיה דרמטי ויגיד את המילה האחרונה בסוף הטעות שלו, ואני בעצמי יודעת כמה הוא מתחרט. אני מבינה שזו טעות, ועל הטעות הזו אני יכולה ואצליח לסלוח לו, אבל הבגידה הזו העלתה לי מחדש את המחשבה אם אפשר לשרוד אהבה במציאות תקשורתית כמו זו. היא לעולם לא תהיה רגילה, היא לעולם לא תהיה פרטית, ואולי אני פשוט לא מסוגלת להתמודד איתה.