לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 35

קרו הרבה דברים בשבוע האחרון, שאם רק לרגע היה לי את הזמן לכתוב את כולם על דף כדי שאני אזכור אותם, זה היה יכול להיות מאוד מוצלח. אבל אין לי את הזמן הזה. זה היה שבוע כמו בחלומות הכי ורודים שלי, שבחיים לא הייתי חושבת שיקרה, ושלא הייתי חושבת שבכלל יכול לקרות במציאות. הוא היה רווי בהשקות, ובעניינים, ימי הולדת ואירועים, והותשתי בכל ערב, אבל הייתי שמחה ומאושרת בכל ערב.
הכל התחיל בגלל המסיבה אצל אמא, שהייתה קטנה ואינטימית, אבל לדעתי הטובה ביותר שהייתה לנו. כשההורים שלי פגשו את עמרי, הם לא הכירו אותו מהטלווזייה, בשבילם הוא היה עוד איש מהרחוב שהתחיל להיות במערכת יחסים עם הבת שלהם. הם התייחסו אליו בצורה מדהימה ואהבו אותו, והוא מן הצד השני פשוט הכניס אותם לליבו בדקה. הוא לא פחד לדבר איתם, ובשנייה הצליח להסתדר איתם ולמצוא שפה משותפת. הרגשתי שהם כבר מכירים מלפני, וכל המגרעות שבדרך כלל היו מוצאים ההורים שלי באנשים שהבאתי הביתה, פשוט הלכו. הייתי בדרך כלל מאוד חוששת להביא אנשים הביתה, כי ההורים שלי היו שופטים אותם כי הם היו רוצים בשבילי את הטוב ביותר. אבל עכשיו זה היה אחרת. אני חושבת שעצם זה שהמרחק מהבית משמש פקטור מסוים, זה לא משנה להם את מי אני מביאה הביתה, העיקר שאני עם המישהו הזה. הם רוצים לראות אותי כמה שיותר בבית, ומגנים עליי פחות כי הם מבינים שתפסתי באחריות מסוימת, שאני הרבה פחות הנערה של התיכון שהם היו צריכים לדאוג לה, ושאני מבססת את עצמי על ידי קריירה טובה וחיי זוגיות.
"ההורים שלך פשוט מדהימים" אמר לי עמרי רגוע כשהתיישבנו בחזרה במכונית, אחרי קפה ועוגה, ואחרי הרבה נישוקים והבטחה שאבוא לבקר יותר. אני באמת צריכה לעשות את זה. חייכתי אליו ונישקתי ללחיו והתחלנו לנסוע בחזרה אל העיר. הייתי עייפה ומותשת, ולמזלי עמרי נהג, כי לא הייתי יכולה לראות את עצמי נוהגת בחזרה הביתה. כמעט נרדמתי בכיסא.
"תיסע אלייך" מלמלתי לו כשאני מרגישה שהעיניים שלי נעצמות במהירות, ואני מנסה להשאיר אותן פקוחות. השעה הייתה כמעט חצות. ראיתי את זוויות פיו מתעגלות כלפי מעלה ומחייכות, והוא צחק ואמר שאין בעיה. רוב הנסיעה עברה בשקט. שתיתי קצת מים שהיה לי בתיק, כי זה תמיד מעורר אותי, ואז סיפרתי לעמרי על הכתבה של ערן, על השוק שתפס אותי בזה שאני צריכה להתראיין ולא אני המרואיינת, והוא שאל ברוגע על מה היה הראיון ומה אמרתי. הוא הבין שאין שום דבר חתרני בראיון הזה, לא ראיון שמנסה להרוס למישהו את הקריירה או להוציא משפט זועם שיערער את כולם, אלא פשוט סעיף קטן שמבין איך אפשר לשלב בין קריירה לבין אהבה.
"את במצב לשמוע מה יש לי לומר על זה?" הוא שאל אותי בחיוך. הנהנתי אליו והתמקמתי בצורה נוחה יותר על הכיסא.
"אני חושב שאת מצליחה לשלב בין קריירה לבין עבודה" הוא אמר מיד. הסתכלתי עליו מחויכת ומופתעת וחיכיתי להמשך דבריו. "את יודעת.. חסר לי כשאת לא באה איתי לכל מיני מקומות, ושאנשי הביצה אוהבים לתקוע שני אירועים במקביל וככה לא לאפשר לשנינו להיות ביחד, לא שזה מאורגן או משהו, אבל את עושה את כל המאמצים כדי לראות אותי. היה לי פחד מזה, שאני אשקיע בזה יותר כי אני יותר יכול להגיד את המילה האחרונה, ואצלך ג'ו חייב לתת את המילה האחרונה ואת הולכת לפי הדברים שלו, ופחדתי שלא יהיה זמן, לא לנו ולא לזוגיות. ויש לנו. בכל פעם שיש לך איזה רגע אני רואה שאת מנצלת אותו כדי לכתוב או להתקשר, או כדי לקבוע פגישה.. נורא אכפת לך" הוא אמר.
"אני חושבת שאני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי בחיים" אמרתי לו ברצינות, "אני לא מעופפת או בחצי חלומות כשאני אומרת את זה, אני באמת באמת אוהבת אותך, ואתה באמת חשוב לי. קשרים אחרים שהיו בעבר לא היו מצליחים לשרוד כזו מציאות, ודווקא בגלל מי שאתה ומה שאתה נותן לקשר, ובגלל שאני רואה כמה חשוב לי לדבר ולהתראות, אני מצליחה לשרוד. אתה רואה בעצמך כמה אני עייפה וכמה אין לי כוחות, אבל אני לא אוותר על הפגישות האלה גם אם זה אומר לישון חמש שעות במקום שבע".
לאורך כל השבוע הרגשתי כמה האהבה שלי ושל עמרי גורמת לי להיות חזקה פי כמה. באותו ערב היינו כל כך עייפים כך שחזרנו הביתה ופשוט נשכבנו לישון מחובקים, וכלום לא קרה, אבל בזמנים אחרים בשבוע כשמידי פעם היה זמן, נתנו לעצמנו את הפורקן הגופני שכל כך היינו צריכים. במשך השבוע הזה למדתי ששום דבר לא יכול להרוס את האהבה הענקית שיש לי ושחשבתי שכבר כמעט ונעלמה. אני חושבת שהייתי מאושרת פי כמה ללכת ללקוחות שלנו ולפגוש אותם, או לעשות את הסידורים שג'ו נתן לי. קרנתי מאושר, וזה דברים שלפעמים קורים רק בזכות בנאדם אחד. הכתבה כבר יצאה לאור בשבוע הזה, וראיתי את המשבצת הקטנה ואת המילים שערן העביר אל הדף, והרגשתי שהכתבה הקטנה מוציאה אותי באור חיובי, וזה טוב וזה חשוב. סמכתי עליו שזה ייראה ככה. ג'ו קרא את הכתבה וצחקק לעצמו ואחר כך אמר שרואים במציאות שהדברים שכתובים שם הם מאוד נכונים וכנים.
"קיבלתי השבוע סלסלה ממעריצים" אמר לי עמרי ופתח את הארון. אני הייית על מיטתו, משעינה את הגב על הקיר ונחה קצת, היו לי כמה שעות חופשיות לפני עוד השקה, התעשייה לא יודעת מה זה מנוחה. הוא סיפר לי שמידי כמה פעמים הם מקבלים סלסלות ממעריצים שרופים, ושככה מתחזקים קשר עם הקהל. המערכת מקבלת את אותן חבילות והם בודקים אותם ומעבירים אליהם, השחקנים. הוא הוציא משם חבילה עם דובי קטן לבן, עם לב, סלסילה עם ממתקים וברכה שהוא קיבל. יותר נכון שלוש בתוך חבילה אחת.
"זה כנראה כמה אנשים שהם חבירם טבוים וניצלו את ההזדמנות לשלוח משהו יחד" הוא אמר לי בחיוך ושם את החבילה לידי על המיטה. הסתכלתי על התמונות של הילדים שאוהבים את הסדרה הזו ומרגישים שהיא חלק מהם. זה היה קורה לי בסדרות נוער כשהייתי קטנה יותר. עמרי לקח ברכה אחת והחל לקרוא אותה, ואני ראיתי כמה עיניו מתמלאות דמעות. בברכות של ילדים כל דמות המאצ'ו הגברית נשברת, ומול כתב יד של ילד, שמעריץ אותך ואת העבודה שלך, המילים נעלמות. הוא העביר לי כל ברכה אחרי שסיים לקרוא אותה ואני התרגשתי בדיוק כמוהו.
"אני חושב שבחיים לא הייתי מגיע ללקבל ככה ילדים, ובלי הסדרה הייתי פשוט חושב שאני את זמן הילדות עברתי והייתי ממשיך הלאה, והסדרה נותנת לי את האפשרות לזכור שיש ילדים שגם החלום שלהם להיות שחקנים בתעשייה הזו יכול להתגשם. היה תקופות שהייתי חושב שילדים הם סתם קרציות, שרודפים אחרייך ורוצים תמונה כי הם משהו בשבילך אבל לא יותר מזה, וכשאני מקבל את המילים החמות של הילדים שרואים את הסדרה ומזדהים איתי, וחלק גדול מהדמות שלי בסדרה באמת דומה לאופי שלי, אני מרגיש שחדרתי אליהם. באיזשהו מקום זה שאני נשאר מאוד מחויב לקהילת הילדים, אפילו נותן לי את הרצון להיות ילד טוב יותר. אני צריך לשמור על תדמית של ילד טוב כדוגמא לנוער של היום, אבל זו תדמית שממילא אני רוצה שתדבוק בי. הם פשוט מלאי אהבה.." הוא נאנח בחיוך, "ואני אסיר תודה על האהבה שאני מקבל מהם". רכנתי אליו ונישקתי לשפתיו הרכות, ומילותיו הדהדו בראשי. הוא תמיד מדהים אותי מחדש, בדרך בה הוא מדבר וביחס שלו למי שמכבד אותו. אדם תמיד יכבד את מי שמכבד אותו חזרה, אבל אצל עמרי זה יותר מזה. באותם רגעים רק חשבתי כמה עמרי יהיה אבא טוב, לא משנה אם הילדים יהיו ממני או מאישה אחרת.. הוא פשוט יתייחס אליהם באהבה ענקית שלא תהיה תלויה בשום מחיר.