לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 34

"אתמול עצר אותי מישהו שהציג את עצמו בשם ערן, מעיתון 'דרור', ביקש ראיון איתך, והעביר לי אחר כך בטלפון את האחראית של מדור התרבות, ונתתי אישור. איך הלך הראיון?" שאל אותי ג'ו בשיחת הבוקר שלנו אחרי שכל שאר האנשים התפזרו. זה קורה כבר לעיתים קרובות שאני נשארת יותר במשרד שלו ומדברת איתו לפני שהוא שולח אותי למשימות היומיומיות. חייכתי חיוך מובך ואמרתי לו שזה היה מאוד מוזר, כי אני אף פעם לא רגילה להיות במצב הזה, ולהיות זו שמראיינים אותה.
"השאלות היו יותר מידי פרטיות?" הוא שאל. הרגשתי שהוא ממש דואג לי, אפילו לא דואג לשם המשרד, אלא דואג שלא יפגעו בכבוד שלי ויחטטו יותר מידי בעניינים שהם לא שלהם.
"ממש לא" חייכתי, "שאלו אותי בעיקר על השילוב שבין האהבה לבין הקריירה, כי בעיתון 'דרור' מסתבר שיודעים על העבודה שאני נמצאת בה, ולכן הם חושבים שמעניין לקוראים לשמוע איך משלבים בין עבודה מצליחה לאהבה חזקה".
"למען האמת את מצליחה לשלב בין זה לא רע בכלל" הוא אמר לי בחיוך, "את מגיעה לכל האירועים, למרות שאני יודע שיש גם אירועים אחרים שעמרי הולך אליהם ואת לא יכולה להצטרך. את באת אתמול, את תבואי היום, זה בהחלט מאוד מעורר הערכה. האמנתי בך שתצליחי אבל פחדתי שאת תקרסי תחת זה. עמרי מתנהג אלייך טוב?". זו הרגישה שיחה בין שני חברים, הרבה יותר משיחה בין בוס לעובדת, והרגשתי בנוח לענות לו על כל שאלה ושאלה. הנהנתי אליו ואמרתי לו שאני חושבת שיש לנו קשר טוב, שגם נבנה לאט לאט כשהיינו קרובים בצילומים להלבשה התחתונה.
"מה באמת קורה עם הפרויקט הזה?" שאלתי.
"מאוד בקרוב הדגמים יצאו לשוק, רק עושים עניינים של שיווק, כל מיני אירגונים אחרונים, דברים שאני לא אחראי עליהם כל כך. זה מסובך להסביר את זה, אבל נמצאים איתי בקשר טלפוני ומודיעים לי מה קורה. העבודה שלכם לא הייתה לחינם, עוד מעט יכניסו את הליין הזה לתוך החנויות".
"אתה מייצג מוצרים טובים" אמרתי לו בחיוך אמיתי, "ומייצג לקוחות טובים. יוצא לי לראות מי נכנס ומי יוצא פה במשרד, או איזה מוצרים אנחנו מקדמים, ואני חייבת להגיד לך שזה ממש מעורר הערצה כמות האנשים וכמות המוצרים ואיך אתה עדיין נשאר אותו בנאדם טוב שאתה". אני חושבת שהוא בעצמו לא האמין שאני מתחילה לדבר ככה ביום רגיל אחד, שבו אני רק מחכה למשימה שלי. הוא צחק ואמר שזה ממש נעים לשמוע, ושכעובדת שנמצאת כבר כמה שנים פה במשרד, הוא מאוד מרוצה ממה שאני רואה.
"אני מאוד סומך עלייך, אני יכול להגיד לך את זה בלב שלם, ואני יודע שאת תתקתקי פה כל משימה שאני אבקש, ואת חשובה מאוד למשרד הזה. אני גם מאוד אוהב את זה שאת נהנית מהעבודה שלך, ולומדת ממנה, זה שווה בשבילי הכל". ואם היה לי חשש קטן שאני רוצה לעזוב את העבודה, אפילו הקטן שבקטנים אחרי השיחה עם ערן, זה מקום שאני פשוט לא יכולה לעזוב. לא סתם אמרתי לו שלא מוצא חן בעיניי שהאהבה מנצחת עוד מעט את הקריירה, ושאני חייבת לגרום לזה לא לקרות- העבודה הזו היא חלק ממני וגם ג'ו רואה כמה אני נהנית בה למרות כל התיזוזים וכל השעות. אני חלק מהתעשייה הזו, בין אם ארצה להבין את זה ובין אם לא, ואני לא יכולה לנתק את עצמי מהחיים של התעשייה ופשוט למצוא דרך אחרת וחדשה, זה המקום שלי, זה המקום שעושה לי טוב. אם לרגע הייתה לי מחשבה שכדי להוריד מכל הלחץ אני אוותר על העבודה, אמצא אחת רגועה יותר ואתרכז בסיפור האהבה ביני לבין עמרי, כדאי שאחשוב שנית. אני לא מתכוונת לאבד מקום שהוא חלק מהזהות שלי רק בגלל קשר חדש. אני אהיה מותשת, אוקיי, לא נורא- אני אתמודד.
"בכל מקרה היום יש את ההשקה של הבושם החדש, שלי כבר יש דוגמית אליו, את יכולה לראות בעצמך" הוא אמר לי והגיש לי בקבוק בגודל רגיל, מלבני ומעוצב יפה. לידו היה עוד בקבוק, והבנתי שאלה בעצם שני בשמים, האחד לגבר והשני לאישה. הם מיוצרים תחת ליין של קוסמטיקה מאוד מובילה בארץ, של ייצור ישראלי, כך שההשקות האלה הן בין הכיפיות במיוחד כי אנחנו מעריכים מפעל ישראלי.
"ועד אז?" שאלתי אותו.
"אני רק צריך שתעברי בקניון לקנות כמה דברים לקראת האירוע, דברים שאני מחויב להביא. אני צריך חמישה זרים קטנים, מאוד ארץ ישראלים, אני צריך שתעברי ותקני כרטיס ברכה מאוד יפה, אני סומך על הטעם שלך, פשוט יש לי איזה סיפור עם האחראית של החברה שהיא חברה מאוד טובה ואני רוצה להגיד לה כל הכבוד על המפעל החדש בדרך קצת יותר מכובדת, ואני רוצה שתעברי במתחם כדי לראות שהכל בסדר, הכל באותו איזור. אחר כך את יכולה לחזור למשרד, נשים את הפרחים במים, ומבחינתי את משוחררת להמשך היום".
"זה הכל?" חייכתי אליו. הוא הנהן אליי. "הפתיחה מתחילה בתשע, אני רוצה שתגיעי בשמונה וחצי". הנהנתי אליו וקמתי ממקומי, עם הפנקס שבו רשמתי את כל מה שהוא היה צריך ויצאתי לדרכי.
"החל מבערך שתיים, שלוש אני פנויה עד הערב, יש מצב לראות אותך?" התקשרתי לעמרי והוא ענה לי. שמעתי אותו מתמתח. "הרגע קמת?" צחקתי. הוא צחק ואמר שיש להם יום חופש, לו לפחות, שמצלמים פרק שרק הבנות נמצאות בו, או לפחות כמה סצנות ואז מארגנים את האולפן לסט חדש. אני לא באמת מבינה את הסדרה הזו אבל כל עוד יש לעמרי שלי חופש זה טוב.
"אולי נלך להסתובב? נשב לצהריים איפשהו, ואחר כך פשוט נלך לטייל יחד?" הצעתי לו. בדיוק נעצרתי ברמזור אדום, מחכה ממש בעוד כמה דקות לפנות לחנייה בקניון.
"נשמע מקסים, ומתי את צריכה להתייצב בערב הפתיחה?".
"בשמונה וחצי בקניון במרכזי, אז כל מה שאני צריכה זה רק להתארגן לערב הזה וכל שאר היום שלך".
"את מרשה לי לעשות מה שאני רוצה?" הוא שאל. קולו הרגיע אותי ועודד אותי, וידעתי בדיוק למה כוונתו. עצם זה שאנחנו לא נפגשים הרבה רק גורם לשנינו לרצות אחד את השני הרבה יותר, מפתח אצלינו את כל החושים. בכל פעם שאנחנו נפגשים אנחנו מתקרבים, למעט אם זה לשעתיים בחוץ ואז אין איפה ואין זמן. אני בעצמי מרגישה כמה זה היה לי חסר בזמנים שלא היה לי את זה, וכבדו של ערן במקומו מונח, אבל עמרי מנצח אותו בלי מלח.
"אצלי או אצלך?" שאלתי אותו בצחוק והגעתי לתור לכניסה לחניון.
"איפה שתרצי, תלוי איפה נחליט לשבת לצהריים. העיקר שאני רואה אותך. היית חסרת לי אתמול בערב".
"גם אתה לי.. אני ממילא צריכה לספר לך משהו קצת מצחיק ומשעשע. אני אתקשר אלייך ברגע שאוכל ונקבע איפה נתראה. אוהבת".
"אוהב אותך יקירתי, ותודה על הצלצול שהעיר אותי". צחקתי ואמרתי לו שאני מצטערת שהערתי אותו ובדיוק הגיע מקומי בתור.
"נדבר" אמרתי לו והשיחה התנתקה. המאבטח בדק את הרכב ונתן לי להיכנס. מהבחינה הזו לא מזהים אותי יותר מידי, וזה טוב, אני עדיין אותה אנונימית שעובדת תחת משרד יחסי הציבור של ג'ו לנר ושום דבר מזה לא משתנה. העבודה שלי נשארת מה שהיא והמשימות נשארות מה שהן, רק שאני מנצלת כל זמן אפשרי כדי לראות את עמרי, ואם זה מצליח אז זה טוב. הוא כבר חלק מהחיים שלי, הוא האהבה שלי, הוא גורם לי להיות הכי שמחה בעולם.
"הלו" עניתי לטלפון כשנכנסתי לקניון. זה היה ג'ו. הוא אמר שהוא שכח להגיד לי לעבור בחנות ולהביא את הבגדים שלו לערב, ובדיוק התקרבתי אליה ונכנסתי ישר. הלכתי אל הקבלה ואמרתי שאני ממשרד יחסי הציבור של ג'ו לנר, הראיתי תעודה, והמוכר חייך וניגש אחורנית כדי להביא לי את השקית עם הבגדים של ג'ו. הוא תמיד לבוש כל כך מתוקתק לכל אירוע.
"אני מזהה אותך, את בר נכון? חברה של עמרי?" הוא שאל. צחקתי והנהנתי אליו.
"אני חבר טוב שלו, תמסרי לו ד"ש אם את רואה אותו, הרבה זמן לא ראיתי אותו. אני דן, דרך אגב. היינו חברים טובים בתיכון, וזה שהוא נהיה מפורסם לא הרס את הקשר שלנו, חוץ מזה שאנחנו לא מתראים המון. הוא כותב לנו בקבוצה, יש לנו קבוצה מטומטמת של חברים. תקשיבי, הילד מאוהב" הוא צחק. חייכתי אליו חיוך מתוק, ואמרתי לו שזה הדדי. הוא חייך ואמר שטוב לו לראות את עמרי מאושר, כי בשנים האחרונות עמרי עשה כל כך הרבה שטויות ובלי המון קשרים רציניים שטוב לו לראות את אח שלו נקשר לקשר כמו שהוא קשור אליי.
"זה עולם קטן שאתה מכיר אותו כל כך טוב, כבר חשבתי שאתה מזהה אותי בגלל תמונות של פפראצי".
"אני לא קורא כל כך הרבה עיתונים ועל מדור הרכילות אני בדרך כלל מדלג" הוא צחק, "עמרי פשוט שלח תמונה וכתב 'אני מאוהב' מתחתיה. תאמיני לי, המילים האלה לא יוצאות ממנו כל כך הרבה".
"לחלוטין עשית לי את היום" אמרתי בחיוך, "אבל אני חייבת להמשיך בדרכי. היה נעים להכיר".
"גם לי" הוא חייך, "ותשמרי עליו שלא יעשה המון בעיות, את נראית לי אחת שתעמיד אותו על מקומו ובעיקר תלמד אותו מהי אהבה, הוא זקוק לזה".