לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 32

"היום בערב יש את יום ההולדת של שרי לנדאו" אמר לי עמרי אחרי סקס ספונטני של שבע בערב. זה היה כשאני סיימתי לעבוד מוקדם יותר והוא לא היה ביום צילומים, ונפגשנו קצת לפני ערב פתיחה ולפני יום ההולדת. כל מה שרצינו זה להתפרק אחד עם השני, לשחרר ביחד אגרסיות ואנרגיות של כמה וכמה ימים טובים. אנחנו לא נפגשים המון, כל אחד עסוק בעולמו, אבל כן מנסים לדבר לפחות חצי שעה בכל יום. החיים של שנינו כל כך עמוסים כך שיש לנו על מה לדבר בחצי שעה הזו, מה קרה לי, אבל אני שומרת על פרטי סודיות שאסור לי לגלות בין מיוצג למייצגת, ומה היה לו מבחינת מי שפך את הקפה על מי, על מי המאפרת התעצבנה, אבל לא ספוילרים על מה שקורה בסדרה.
"אני לא יכולה לבוא" נאנחתי, "יש ערב פתיחה היום של מסעדה, אני מחויבת להיום שם".
"ומחר?" הוא שאל אותי והתקרב כדי לתת לי נשיקה על הצוואר ואז התכופף לחולצתו שהייתה מתחתיי.
"השקה של בושם חדש" אמרתי לו. הוא הסתכל עליי עצוב ולבש את חולצתו. לא רציתי שישים אותה. גופו היפה שהיה מולי רק גרם לי לרצות להיות איתו שוב מכורבלת מתחת לשמיכות לעוד יממה שלמה, בלי לזוז, רק אני הוא ושהזמן יעצור. כמה חבל שהמציאות הזו כל כך עמוסה וזה פשוט לא יכול לקרות.
"ומחרתיים?" הוא שאל אותי והתרחק לארונו כדי לבחור ז'קט לשים על החולצה.
"יום הולדת לאמא" אמרתי לו. הוא הסתובב והסתכל עליי מופתע.
"אני מצטערת.." נאנחתי, "אמרתי לך שאני עמוסה השבוע".
"כן, אבל לא חשבתי שעד כדי כך" הוא מלמל לעצמו. נאנחתי, נמאס לי שאנחנו נכנסים כל פעם לסרט של כמה שנינו עמוסים ועסוקים. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו מאחורה בזמן שהוא מסתכל על מבחר הז'קטים ולא יודע לבחור.
"השחור המחויט" אמרתי לו ונשקתי לגבו, "בכל זאת, זו שרי לנדאו, יש לה השפעה גדולה בתעשייה". הוא צחק והסתובב בחצי סיבוב ונשק לשפתיי נשיקה קטנה. ידיי עדיין היו על גבו, קרובות אליו, אני לא רוצה להיפרד מהפוזיציה הזו.
"אתה יודע.." אמרתי לו כשהוא מוציא את הקולב עם הז'קט, "אתה מוזמן לבוא איתי ליום ההולדת של אמא. הם ישמחו לפגוש אותך". ידעתי שבגיל הזה לפגוש את ההורים זה לא כמו בגיל שתיים עשרה, חמש עשרה או שבע עשרה. לפגוש את ההורים זה הצהרה. לא הייתי מביאה הרבה בנים הביתה, ההורים שלי לא היו יודעים על הבנים שהייתי מסתובבת איתם, לא שהיו כל כך הרבה, לא במשך הצבא ולא גם אחרי. ההורים שלי בכל מקרה מאוד מבוגרים, ולא יוצאים כמעט מאיפה שהם, לא באים לעשות ביקורי בית או באים עם הסירים של שבת סתם כדי לאכול אצלי בדירה. לא יוצא לי לראות אותם כל כך הרבה אבל כשיש זמן אני עושה מאמץ. ידעתי שיום ההולדת לא יהיה גדול כל כך- אני וההורים, אבל הרגשתי שעמרי יכול להיכנס למשבצת הזו, ואין סיבה שהם לא יאהבו אותו.
"את רצינית?" הוא הסתכל עליי מחויך. הנהנתי אליו. "הם ישמחו לפגוש אותך סוף סוף והרי הם לא יכולים לבוא לפה ולראות אותך, אז אם מוחמד לא יבוא אל ההר, ההר יבוא למוחמד".
"את אוהבת להשתמש בקלישאות ידועות הא?" הוא צחק. כרכתי את ידיי סביב צווארו והנהנתי אליו הנהון קטן. "אבל אני מת על זה" הוא אמר לי בקול רגוע ושרמנטי ונישק לשפתיי. ידו ליטפה את הלחי שלי והוא העמיק את נשיקתו בשפתיי. בחיים שלי לא אהבתי ככה.
כשהתקשורת גילתה על הרומן שיש ביני לבין עמרי, שזה כבר יותר מרומן קטן אלא ממש תחילתה של מערכת יחסים טובה, היו כאלה שקטלו אותה והיו כאלה שלא. אני למזלי כמעט ולא קראתי כלום, סירבתי לקרוא את הכתבות והאנשים שמביעים את דעתם בקשר למערכת יחסים שהיא בכלל לא עניינם. זה רק ביני לבין עמרי, ולנו טוב. אפילו למשרד יחסי הציבור של ג'ו זה לא הרס משהו, ואנשים הפסיקו להתסכל על זה בשוק כל כך ענק. מה שעוד עזר לנו זה שאחת מכוכבות הביצה הראשיות הודיעה שהיא בהריון ראשון, ומיד כל הכתבות עברו לזה והניחו לנו לנפשנו.
לבשתי ג'ינס שחור גבוה וחולצה לבנה מכופתרת, ומעליה ז'קט. לידי עמד עמרי, לבוש במכנסיים מחויטות, נעליים שפיציות שאני אישית לא סבלתי, החולצה היפה והאפורה והז'קט השחור המחויט. נראינו כמו עורכי דין טובים, או אנשים מכובדים, אבל הוא שחקן ודוגמן ואני חלק ממשרד יחסי ציבור. המקום שלנו בחיים כל כך שונה אבל אנחנו עדיין מסתדרים. יצאנו ככה מהדירה שלו וצעדנו לכיוון המכוניות של שנינו, חונות אחת ליד השנייה. זה הורג אותי שאני לא יכולה להמשיך לבלות את הערב איתו, אבל אין לי ברירה- העבודה צריכה אותי וכמו שג'ו אמר, גם אם את ה"חדשה" של עמרי קשת, את לויאלית לעבודה וחייבת לשים אותה במקום הראשון.
"לא יודע מה היה קורה אם לא היית פה היום" הוא אמר לי ונשק שוב לשפתיי. הבטתי על עיניו האוהבות, שכובשות אותי ומרסקות אותי בכל פעם שאני מסתכלת עליהן, שנראות כמו ים גם בחושך וגם באור, ושאני נמסה רק מלהיות קרובה לבנאדם הזה, וכנראה שהסמקתי. הוא צחק ונשק לאפי ואז לצווארי בנשיקה מחשמלת, ואני לא רציתי שמגעו יעזוב ממני וממותניי.
"אני מצטערת שאנחנו צריכים להיפרד עכשיו, אבל אני אראה אותך עוד יומיים?" שאלתי אותו בחיוך. הוא צחק ואמר שהוא ישמח, ושרק אסמס לו באיזה שעה להתייצב איפה. אני חושבת שהוא עושה הרבה יותר ויתורים בשביל שמערכת היחסים הזו תצליח, אבל מצד שני זה ויתורים שאני פשוט לא יכולה לעשות.
"אל תדאג" אמרתי ונישקתי לו, "אני אעדכן אותך. אני אוהבת אותך" אמרתי לו. הוא חייך, נשק שוב לשפתיי, אנחנו רומנטיים וקיטשים אבל יש לנו מעט רגעים כאלה בשבוע, אז אנחנו אוגרים הכל לימים שאנחנו יחד.
"אני אוהב אותך. בהצלחה היום בערב הפתיחה" הוא חייך. הנהנתי אליו, נישקתי לו עוד נישוק קל וידינו נפרדו וכל אחד פנה למכונית שלו. זו מציאות דפוקה קצת, אבל ככה אפשר לשלב בין אהבה לעסקים.