לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 3

"אני בבית" קראתי כשנכנסתי הביתה. הרבה זמן לא הייתי פה, עם העבודה העמוסה והלילות, והימים שאני רק מעדיפה להישאר מכורבלת לעוד רגע אחד בפוך ולא להתעורר, שכחתי קצת לבקר בבית. מזל שיש את התחלת השנה החדשה, מזל שהיום ג'ו החליט לשחרר את כולנו ונחזור כולנו רעננים מחר לעבודה. התגעגעתי כל כך לריחות של הבית ולמראות של הבית. אמא מיד קפצה עלייי בחיבוק גדול, סירבה לשחרר. הסתכלה עליי בפנים אוהבות ואמרה שהיא כל כך התגעגעה, שאני חסרה לה כשאני לא כאן. אבא נתן לי כיף של גברים ואחר כך אחרי הצחוק נתן עוד חיבוק של אב אוהב. הרחתי את הריח של האוכל שאני הכי אוהבת. בכל דריכה שלי בבית הזה הכל מעלה בי נוסטלגיות.
"איך חגגתן אתמול את ונועה?" שאלה אותי אמא כשישבנו לשיחה. סיפרתי לה על המועדון החדש שהיינו בו, על שצחקתי כל כך שהכניסו אותנו למתחם הכבוד, על הערב המשחרר שהיה. את הפרט הקטן של המישהו המוזר שהיה איתי לא דיברתי. בחושך הוא היה נראה בגילי, מבוגר ממני קצת יותר. היו לו עיניים שובות, מבטו לי יצא ממוחי בכל הלילה הזה. היה משהו ממגנט במבט שלו אבל הכרחתי את עצמי לשכוח. גם אם אני אפגוש אותו בגלל שהוא מכוכבי הארץ, הוא לא יזהה אותי, הייתי סטוץ לרגע, מישהי כדי לא להעביר את היום לבד. הלחישה שלו כשהוא אמר לי שבסילבסטר הוא לא נשאר לבד הדהדה במוחי, גרמה לי לחשוב מיד על איזה סוג אדם הוא. הוא בטח לא יכול להיות לבד, לא יכול להיות שנייה בלי בת זוג לצידו, בטח המצב של אתמול היה מוזר לו. המצאתי סיפור אחד שלם סביב האיש ההוא. אני חשבתי שהוא בטח יצא עם חברים מהתעשייה למועדון הזה, שזה כנראה מהמועדונים הקבועים, הוא נמרח על כמה בחורות אבל ברגע האמת לא היה לו עם מי להיות. רוב הסיכויים שהוא ראה אותי עומדת לבד ומחכה למשהו והוא ניגש ועשה צעד. בשבילו זה כלום. הוא אפילו לא נשאר לדבר. אם הוא היה רוצה להתחיל איתי הוא היה נשאר לדבר, הוא לא היה בורח לא משנה מה. אם הקליק הזה היה חזק בשבילו הוא היה מקדיש עוד חמש דקות כדי להכיר. הוא לא עשה את זה.
"שוב את נעלמת לחלומות שלך?" אמרה לי אמא בחיוך והניחה את ידיה על ידי. צחקתי וחייכתי אליה, אני באמת חייבת להפסיק לחשוב עליו, זה בטח ייעלם בקרוב עם המשימות הנוספות שג'ו יטיל עלינו.
"אז איך את אמא? מסתדרת?" שאלתי אותה בחיוך. היא חייכה וסיפרה על הדברים שקרו בשבוע האחרון. היא לא מבוגרת כל כך, עברה כבר את גיל חמישים אבל עדיין, היא בסדר גמור. זה לא שבשאלה הזו אני דואגת לה ולבדידות שלה. הדבר היחיד שמדאיג אותי זה שאני רק יודעת שהיציאה שלי מהבית לא הייתה לה קלה. היא מחוברת אליי מאוד, רצתה שאני אשאר פה בכל רגע שרק אוכל. היא הוסיפה וסיפרה על החדשות של הדודים שלי, על החתונה המתוכננת שיש לבת הדודה שלי. לא ידעתי על זה בכלל, היא כנראה לא רצתה לספר לי על זה בטלפון.
"מתי החתונה?" שאלתי בחיוך גדול.
"בעוד בערך חודשיים אני חושבת" היא צחקה, "אל תדאגי. נלך ביחד נקנה לך שמלה יפה לאירוע, את תהיי מקסימה". היא עדיין אוהבת לחשוב שאני ילדה קטנה יותר משאני באמת.
אחרי ארוחה טובה ושיחה משפחתית קטנה נפרדתי מההורים, אני לא נשארת הרבה זמן בביקורים האלה. אני יכולה להחזיק ככה שלוש שעות, אבל אחרי שלוש שעות הגרון שלי כבר מתחיל להיחסם, אני לא יכולה לדבר. אני תמיד מרגישה שיש כאב בגרונה של אמא על שאני הולכת, על זה שאני לא בבית, על זה שעזבתי את הבית. זו ההרגשה היחידה שאני כאובה עליה בקשר לאמא שלי. נשקתי לשניהם והלכתי לכיוון הרכב, טלפון תפס אותי בדיוק ליד דלת המכונית.
"היי ג'ו" אמרתי לו בחיוך קצר ונכנסתי לרכב.
"בר אני יודע שזה יום חופש במשרד אבל זה לא יום חופש לערב, אני צריך אותך בערב" הוא אמר לי. הכנסתי את המפתח לתוך החור של האוטו והתנעתי את הרכב.
"מה יש הערב?" שאלתי אותו מיד, לדעת למה אני צריכה להיות מוכנה.
"ערב פתיחה של חנות במתחם התחנה" הוא אמר, "זה כבר כמה זמן שעובדים עליה אבל אתמול מאוחר יצאה ההודעה לגופי התקשורת ולחברות יחסי הציבור. אני מצטער שזו ההתראה הקצרה אבל הם אמרו בכוונה שהם מודיעים בהתראה קצרה כי ככה רק מי שבאמת אכפת לו יבוא. אני יודע שהם עושים את הכל בשביל תשומת לב אבל אנחנו חייבים להיות שם. כמה מהאנשים שאנחנו מייצגים נמצאים שם, ובכל מקרה דרכם אנחנו יכולים לראות אם הם מעבירים בראיונות את יחסי הציבור, ואנחנו צריכים להראות נוכחות. אני אהיה שם, איתי גם אשתי. נתראה?".
"חנות למה זה?" שאלתי אותו. הסתכלתי במראה כדי לצאת מהחנייה והתחלתי לנסוע.
"נעליים" הוא אמר מיד, "הפטיש של אשתי" הוא צחק. חייכתי. השיחות שלנו טובות כשהוא מדבר עליה.
"אין בעיה אני אגיע. תסמס לי את הכתובת?".
"כמובן, תשקיעי בעיקר בנעליים וביגוד מכובד אבל כמו שאת יודעת, אנחנו שייכים למאחוריי הקלעים".
"לא שוכחת ואוהבת את זה" אמרתי לו מיד.
"נתראה בעשר" הוא אמר והשיחה התנתקה. טוב אז גם לערב הזה יש לי תוכניות, האמת שזה די רגיל שזה קורה. כמעט בכל ערב יש השקה או אירוע, ככה זה הולך. למעטים אני מסרבת לבוא, אני אוהבת לראות ולהסתכל מהצד על איך הכל מתנהל, זה מלמד אותי המון. בדרך כלל גם נוצרים לי שיחות עם אנשים שאני רואה במשרד, שאנחנו מייצגים, סתם להתעדכן מה קורה בחיים. הם יודעים שחלק מהדברים שהם יגידו לא יעברו לשום גוף תקשורתי. הם סומכים על אנשי יחסי הציבור, ואנחנו מצידינו- רק רוצים להראות שיש מי שמייצג אותם. למדתי שבתעשייה הזו חשוב להראות תמיכה של האנשים הנכונים וכך זה ממריא, וכך זה מצליח, וביחד עם זה חנות או עסק או כוכב מתפרסם. הכל עסוק בקשרים. מעניין איך האיש שנישק אותי אתמול בערב מקושר לתעשייה הזו. טוב בר חאלס, היה ועבר.