לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 28

יש שאומרים שחודש עובר נורא מהר כשיש הרבה תוכניות, ויש הרבה מה לעשות, ומתזזים אותך ממקום למקום. האנשים האלה צודקים, חודש באמת עובר מהר. בחודש הזה המשימות מג'ו לא הרפו, עוד השקה, עוד פתיחה, עוד אישור של קולקצייה כזו או אחרת. המשימות הרגילות שחברת יחסי ציבור יכולה לייעד לעצמה, ומה שנשאר לי זה רק למלא אחר ההוראות. אחד הדברים היותר מעניינים שהיו לי זה תצוגת אופנה מאוד מיוחדת שהייתה בחודש הזה, אירוע השקה של חנות של ילדים עם צרכים מיוחדים, שהיא לחלוטין אחת החנויות האהובות עליי במתחם הקניות החדש בעיר, וצילומי קמפיין לקולקציית האביב, כי באופנה תמיד מקדימים את הזמן, על ידי אחת מהדוגמניות היותר אהובות עליי בעסק הזה.
"חברת ההלבשה התחתונה הצליחה להשיג את עמרי ליום צילום אחד השבוע, ולכן בר את נשלחת היום שוב לסטודיו להמשך הצילומים להלבשה התחתונה". באחד הימים האחרונים ג'ו אמר לי שמאוד אהבו את פרויקט ההלבשה התחתונה, שהם רואים את עמרי כפרזנטור מעולה לדברים האלה, והם רוצים להמשיך איתו לעוד עונה. אצלם עונה מתחדשת כל כמה זמן, תלוי בקצב התפירה, ותלוי ברעיונות. ממה שהבנתי, התפירה והבגדים, שאמורים להיות נוחים כל הזמן וכיפים לכל מזג אוויר ולכל תקופה, נתפרים בזמנים שונים, ביחד עם המקוריות, וכל פעם כשיש דגם מוצלח הם מקיימים סט צילומים. זה משהו שלא מאפיין כל כך את החברות האחרות, אבל הקטע הוא זה שהמוצרים עדיין לא יצאו לשוק. אני הבנתי שהכל עדיין בגדר של ניסיון, אבל שבעיניהם הוא מוצלח מאוד, ולכן הם צריכים להמשיך ולצלם עוד ועוד סטים.
"בר, טוב לראות אותך שוב!" אמרה לי האחראית על הצילומים. שמחתי שהצוות לא משתנה, אני אוהבת את האנשים שאחראיים על העסק הזה. ראיתי את עמרי והדוגמנית מתייצבים על סט הצילומים, ועמרי ביקש רגע לצאת והתקדם לעברי. חייכתי ונתתי לו חיבוק חזק, למרות שהיה בלי חולצה והיה קצת מביך לראות אותו ככה, אבל הרי הצטלמתי איתו אז יותר מביך מזה לא יכול להיות.
"באת לשמור שהם ישמרו על הזכויות שלי פה על סט הצילומים?" הוא צחק.
"זו המשימה מג'ו, אני חייבת למלא אחריה".
"אני ממש שמח שאת פה, יש לי מלא מה לספר לך. התחלנו לצלם לפני כמה ימים את העונה החדשה, אני כולי פרפרים. במזל הצליחה החברה לתפוס אותי היום ליום צילום, אבל יהיו לי ממש מעט ימים פנויים בזמן הקרוב".
"אתה ממש עם אנרגיות מעולות" צחקתי, "אני אוהבת לראות אותך ככה".
"את יודעת.. דוגמנות זה עסק רווחי והכל, אבל התשוקה האמיתית זה המשחק, וברגע שהחזירו לי אותה אז אני שמח ומאושר". הוא צחק וחזר לסט, ונורא שמחתי לראות אותו קורן מאושר, נהנה ולא משנה מה עליו לעשות. ידעתי שהיום אין סיבה שהוא לא ישחק אותה, הרי הוא יודע בדיוק על מה לחשוב ובמה להתמקד, ובפעם הקודמת הוא כבר היה תותח, אז היום זה פשוט עוד יום לאוסף.
הבעיה הייתה שהדוגמנית לא הייתה טובה כל כך. התבוננתי בשניהם כשאורות המצלמה היו מכוונים אליהם, עוד ניסיון ועוד ניסיון, ועוד תמונה ועוד אחת, אבל משהו היה חסר. הוא היה מצוין, כבש והתעלה עליה בכל תמונה, אבל היא הייתה אמורה להיות סקסית הרבה יותר משהיא, לשדר ולשחק עם הבגד, הרי צריך בסופו של דבר גם למכור את הסחורה. הפריע לי שאין לי מה לעשות כדי לעזור, שכל מה שאני יכולה לעשות זה לשבת ולשמוח שעמרי עושה עבודה טובה. מי שצריך לטפל בה צריך לטפל בה, אני רק באתי לעמרי.
"תוכלי לתת לי את המספר של ג'ו? אני חייבת לדבר איתו" אמרה לי האחראית. הנהנתי, שהרי אין סיבה שהיא תתקשר כך סתם לג'ו. הוא כמובן צריך לדעת הרבה דברים מהצילומים, ובדרך כלל אני מעבירה את כל הנתונים אליו ומספרת לו איך היה, אבל האחראית מבקשת לדבר איתו ואני לא אחסום אותה מכך. ידעתי שלא אמור להיות לו יום עמוס כל כך, אלא הרבה עבודת משרד, אז הוא אמור לענות לה בשנייה. היא חייכה, הצוות לקח חמש דקות הפסקה, וראיתי אותה בדיוק אומרת הלו ונעלמת מאחוריי איזו דלת.
"משהו לא עובד.." נאנח עמרי ושתה מבקבוק המים שנתנו לו. נאנחתי גם אני ושמתי את ידי על כתפו, מחזקת אותו. הוא צחק צחוק קל ואמר שזה מבאס אותו, שהוא רצה נורא שזה יצליח. הסברתי לו שממה שאני רואה הבעיה היא לא אצלו אלא בכימיה בין שניהם, ובזה שהוא מתעלה עליה בתמונות, מה שאמור להיות כמעט שווה. הוא משחק הרבה יותר עם הבגד, מבין מה הוא צריך להעביר.
"זה סט צילומים ראשון שלה להלבשה תחתונה?" שאלתי.
"אני האמת לא יודע.. אבל אני גם מרגיש את מה שאת מרגישה. אני לא חושב שזה עובד כמו הפעם הראשונה".
"אוקיי בר" שמעתי קול מאחוריי. הסתובבתי וגם עמרי הביט באחראית. "חמש דקות את על הלבשה תחתונה. יש אישור מג'ו". הסתכלתי עליה מופתעת, לא ידעתי מה לעשות ומה להגיד. שוב אני צריכה להציל את הצילומים, אבל סחתיין עליה שהצליחה לקבל על זה אישור מג'ו, כי הוא בפירוש אמר לי שאנחנו אנשים של מאחוריי הקלעים. לא שאלתי הרבה שאלות, הלכתי אחריה ונכנסתי להחליף לבגדים של הלבשה תחתונה. הם היו נוחים יותר מהקודמים, וסקסיים יותר מהקודמים. הרגשתי בהם נורא בנוח. שמתי מעלי את החלוק הלבן ומיהרתי אחרי האחראית אל סט הצילומים.
הצילומים הראשונים היו על ספה, ישבנו אחד ליד השנייה, הוא מחבק אותי מאחורה. לא היו צריכים לביים אותנו כדי שזה יצא נכון, זה מה שהיה משעשע כל כך בסיטואציה. ידענו בדיוק מה לעשות ואיך להרגיש את זה, אף אחד לא ידע שיש בינינו כימיה כל כך טובה בגלל רגשות משתוללים. אני ניסיתי להתנתק מהם כל עוד יכולתי, זה רק בשביל שוב להציל סט צילומים, אחר כך נדבר עם ג'ו על זה.
"תתקרבו, אתם שניכם חושניים". ידעתי מה הוא רוצה, את רגעי הכמעט נשיקה כדי לעשות איזשהו זום על שנינו, על הפנים של שנינו. לא מכינים אותי לדברים האלה, כמעט ולא מאופרת, רק מהמעט שהם הצליחו ורצו לסדר. ידי הייתה על צווארו, הרגשתי את נשימותיו חודרות לי אל תוך גופי. מצחו היה צמוד לשלי, ואני בהיתי בשפתיו היפות, הממגנטות, העבות והמלאות, שאני רק רוצה להיבלע בהן. בר, תסתמי. שיחקנו כאילו אנחנו סצנה מתוך סרט, מתנתקים לגמרי מהמציאות, זה אנחנו והמצלמה, ומה שחשוב כאן זה לעשות עבודה טובה. אין לי ספק שבין שנינו יש כימיה מטורפת.
"סיימנו חבר'ה" אמר הצלם ונאנח אנחת רווחה. נשמתי לרווחה, סצנות שעשו לי את זה יותר מכל דבר אחר, גרמו לי להבין מה כל כך מושך אותי בו. הלכתי להתלבש חזרה בבגדיי, ואחר כך יצאתי שוב אל האחראית, שאמרה ששוב שיחקתי אותה ושג'ו בטח ידבר איתי מחר על כל העסק, ואז פניתי לעמרי. רציתי להגיד לו שלום ובהצלחה בהמשך הצילומים שעוד יש לו השבוע, ובכלל, ושאני אשמח לשמוע מה קורה כשיהיה לו קצת זמן לדבר.
"אני משוחרר מהצילומים היום" הוא אמר לי מתנשף, כנראה שגם הוא מותש קצת אחרי היום צילום הזה, "אז יש מצב להקפצה הביתה ואוכל לספר לך מה חדש בדרך?". ממילא אין לי מה לעשות בבית, אז אין לי בעיה להסיע אותו אליו, אנחנו גם לא כאלה רחוקים אחד מהשנייה. חייכתי ואמרתי לו שאשמח ושנינו הלכנו יחד לכיוון המכונית שלי.
במהלך הנסיעה הוא סיפר קצת, בלי לגלות פרטים, על הדימניקה עם החבר'ה החדשים שהצטרפו, על הבמאי שהוא כל כך אוהב וכל כך התגעגע אליו, על כמה היה כיף להתראות שוב כולם, וכמה שכולם דיברו על המסיבה הכיפית שהייתה. הוא היה נראה קורן מאושר, ויחד עם זה כל כך עייף. היה נראה שלא תזיק לו שינה טובה של כמה וכמה שעות, כי אני יודעת שיום צילום מתחיל מסביבות חמש בבוקר, ונגמר בערב לילה, וככה זה ימים רצופים.
"אגב, שוב, שיחקת אותה היום על סט הצילומים. באמת שאני לא מבין מה הבעיה לתת לך את התפקיד הזה, אנחנו מסתדרים, את נותנת את כל מה שאת צריכה לתת ונכנסת בראבק לתוך הצילומים האלה, ואת מקדמת פה מוצר ממש טוב. ג'ו צריך להבין שאת מצעידה גם את זה קדימה".
"זה לא כל כך פשוט" אמרתי ובדיוק נעצרתי ברמזור אדום, "אנחנו אנשים של מאחוריי הקלעים, אנחנו צריכים להישאר שם ולהתמיד במה שכל כך חשוב לעסק שלנו, אנחנו לא יכולים פשוט לפתח עוד קריירה מהצד, ודוגמנות זו בהחלט קריירה".
"אני משלב יופי בין משחק לדוגמנות, אני באמת לא מבין מה הבעיה".
"שניהם מול המסך, לא מאחוריו. עזוב, טוב לי איפה שאני נמצאת". הוא חייך ונאנח, נותן לעייפות להמשיך להשתלט עליו, ונותן לי להמשיך להתרכז בנסיעה. נסענו עוד בערך שלוש דקות עד שהגענו אל הבית שלו. הפרידה שלנו לוותה בהחלטה שלו לעדכן אותי לפחות אחת לכמה ימים במה מצבו ואיך הולך לו, וביקשתי ממנו לישון טוב בלילה כי נראה שהוא ממש צריך את זה. הוא צחק ואמר שהוא מבטיח, נתן לי נשיקה קלה בלחי ועלה לביתו. משם המשכתי הביתה.
דפיקה בדלת בסביבות שעה אחד עשרה בלילה קטעה את הצפייה הרנדומלית בטלוויזיה.
"אמרת שטוב לך איפה שאת נמצאת, אבל את מאושרת?" שאל אותי עמרי. הייתי בשוק שהוא עומד בדלת שלי אחרי שהוא הבטיח ללכת לישון טוב. ראיתי שהוא נסער לגמרי, חושב על המון דברים בזמן שהוא שואל את השאלה שהכי קשה לי לענות עליה עכשיו.
"לא, אבל זה לא קשור לעבודה" אמרתי לו מיד. הוא עדיין עמד בדלתי. זזתי טיפה ונתתי לו להיכנס, והוא סגר את הדלת מאחוריו והמשיך להביט בי.
"יצאתי אידיוט כשאמרת לי שאת אוהבת אותי ובחרתי להגיד לך להסתיר את הכל פנימה. האמת היא, שהיום הכל התעורר מחדש, כל מה שבמשך חודש אני ניסיתי לשכוח. יש בינינו קליק ומשיכה שאף אחד לא יכול להתכחש אליה". התחלתי לצעוד לאחור לאט, והוא מדביק את צעדיי ומתקדם ביחד איתי. "כשהיית קרובה אליי היום מול המצלמות אני רציתי לטרוף אותך, כשאת שומרת איתי על הדיסטנס שצריכים, מסיעה אותי הביתה והכל נגמר בנשיקה אחת על הלחי אני מתפוצץ. לא אכפת לי ללכת מול המוסכמות, מצידי שנשמור על זה בשקט עד לנצח נצחים, עד לפנסיה" הוא גיחך, "אני רוצה אותך. אני לא מתכוון לוותר על מה שיכול להיות בין שנינו". נשיקה מתוזמנת עצרה את מפץ המילים שלו, חיברה בינינו ולא נתנה לנו להתנתק. מילותיו עודדו אצלי את החלק היחיד שנשאר חסר בכל התקופה הזו, נתנו לי סיום מוצלח ליום עבודה קשה, סיום שהייתי צריכה יותר מכל. אנחנו נצליח להסתדר, איכשהו, מתישהו, נעשה משהו, לא אכפת לי, אני לא מוכנה לוותר עליו. עוד לא אהבתי בנאדם כמו שאני אוהבת אותו וממשיכה כל פעם להאכיל את עצמי בשטויות שזו טעות.