לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 25

מנקודת המבט של עמרי:
סעמק. סעמק. סעמק!
היא אמרה שהיא אוהבת אותי, ומה עשיתי, הלכתי כמו נמושה. לעזאזל! כל מה שהייתי צריך לעשות באותו רגע היה פשוט לנשק אותה, להגיד לה כמה גם אני אוהב אותה, להגיד לה מה היא עושה לי ברגע שהיא מדברת, ברגע שהגוף שלה קצת זז, ברגע שהיא נותנת לי תשומת לב. הייתי צריך להגיד לה שגם אני לא מפסיק לחשוב עליה, שמה שקרה בסילבסטר היה רגע מחשמל, ורגע מכוון, ושמאז אני מרגיש שאני פשוט לא יכול בלעדיה, וכל פעם מנסה לרסן את זה כי אני חושב שהיא לא מרגישה את אותו דבר וזה מהחובה שלי לעצור את זה. סעמק על העולם!
נכנסתי לאוטו עצבני ודפקתי מכה חזקה להגה. התפרקתי, התעצבנתי, כעסתי על עצמי. כעסתי על עצמי שאני במצב כזה, ומרגיש את מה שאני מרגיש, אבל אני כמותה יודע שמה שהיא עשתה זה נכון. כשהיא אמרה את המילים האלה, שהיא מרגישה דברים אבל היא יודעת שהיא לא מוכנה לסכן לא את העבודה שלה ולא את העבודה שלי, אני נשברתי מבפנים. למה מה שהעבודה תסכן לי את חיי האהבה?! את הרגשות?! למה אני צריך לרסן את עצמי כדי לשמור על מה שאני בתעשייה הזו? למה? כי אני חייב. אני חייב ואין לי שליטה על הדברים האלה, ואני לא יכול פשוט להגיד לעצמי שהרגש יוביל אותי מעתה והלאה, כי אני אאבד את כל מה שעבדתי כל כך קשה להשיג. ישבתי ברכב מיואש ולא יודע לאן ללכת, ולאן לנסוע, כי אם אני אגיע הביתה אני אעשה שטויות, ואשתה את הבקבוק וודקה שבמזווה מעורבב בספרינג תות בננה ואאבד את עצמי, כן, אני לא מסוגל לשתות וודקה נקייה. הרגשתי כמו אלכוהוליסט שאיבד אהבה ושמתחרפן ולא יודע מה לעשות.
"היי היי תירגע אחי" אמר לי אחד החברים הכי טובים שלי, איתי. הפרעתי לו באמצע איזה, לא יודע איך לקרוא לזה, סטוץ אני מניח, אבל הבחורה כשהיא ראתה אותי ישר התלבשה במהירות ועפה מהדירה. טוב, זה היה ממש מביך.
"אני מצטער אחי, לא ידעתי שאתה לא לבד" נאנחתי.
"עזוב, אני במילא שונא את הסטוצים המתחלפים האלה, מה לעשות שאני לא הכי טוב במערכת יחסים רצינית, אתה יודע את זה".
"היית ותמיד תישאר זבל שלא יודע להחזיק יותר מחודשיים הא?" שאלתי אותו חצי צוחק. הוא גיחך והתיישב לידי על הספה, טופח לי על השכם, מנסה להבין מה עובר עליי.
"לא ראיתי אותך ככה מלא זמן, הפעם האחרונה שהיית ככה היה אחרי איזה בחורה מזדרגגת, מה עובר עלייך? מי עשה לך משהו?". קברתי את ראשי בין ידיי. הוא קם מהספה והתחיל ללכת מהסלון.
"לאן זה?" שאלתי אותו והרמתי בקטנה את הראש.
"להביא לך מים קרים לשתות, שתתאושש קצת". למים היה את הצבע של הוודקה הנקייה, אבל ידעתי שגם אם אשתה עשר כוסות של מים לא יקרה לי מה שהיה קורה עם וודקה. הוא, כמה שאפשר לקרוא לו זבל עם בחורות, יודע שעם שתייה לא מתעסקים. הוא לא יביא לי אלכוהול רק כדי שהיגון שלי ייקבר שם, הוא ידאג לי, לא ייתן לי ליפול למקומות הרגילים והמטומטמים שאני אחר כך אתחרט שנכנסתי אליהם.
"עכשיו דבר" הוא אמר, "אני מקשיב לך, אני באמת רוצה להבין מה עובר עלייך". נאנחתי ואמרתי לו שזה קשור לבחורה, והסברתי לו פשוט את כל העניין. הפה שלי לא שלט בדברים שאמרתי, והוצאתי הכל, את כל המחשבות, את כל מה שקרה הערב, את כל מה שחשבתי אחרי שזה קרה. הוא הקשיב להכל בלי לעצור אותי לרגע, כשאני שופך ושופך את כל העצבים שלי, את כל הכעסים ובעיקר את כל הרגשות החוצה. הרבה זמן לא התפרקתי כמו שהתפרקתי לאיתי שם על הספה.
"פשש איזה סיפור.." הוא נאנח. צחקתי צחוק קטן ולקחתי עוד כוס מים, חייב להרגיע את הגרון שהתאמץ עכשיו כמו שהוא הרבה זמן לא. "אבל תשמע, אתה עשית את מה שנכון לך לעשות. אני יודע שזה המשפט האחרון בערך שתרצה לשמוע בעולם, אבל מה שאמרת לה אחר כך, ועל כל התודה שאמרת לה, על מה שהיא עושה בשבילך ואיך שהיא מקדמת אותך, וזה שלא השארת אותה בבכי אלא כנראה חזקה יותר, מבינה שאין טעם לתת לרגשות האלה להמשיך להגיע ולתת לה לכוון את עצמה חזרה אל העבודה.. עמרי של פעם היה עושה דברים כל כך הפוכים. הבחורה הזו מוציאה ממך טוב מסוים שכבר כמעט ונעלם. תקשיב לעצמך, אתה הסתכלת על הסיטואציה מלמעלה והבנת שאם תחשוף גם את עצמך אתם שניכם תיכנסו לבור שלא תצליחו לצאת ממנו, והיא תבין את מה שאתה מרגיש ואז הייתם מתחילים לעשות שטויות בסתר, להיפגש, להתנשק, להסתיר מכולם. זה היה מכניס אותך למצב שהיית שונא, ואותה למצב שהיא מסכנת קריירה שהיא עבדה עליה המון, והיא הייתה בוגדת במערכת. שמע, מה שעשית היה לגרום לה להבין שאתה נשאר במקום שלך, ולא מפתח פה כלום, והיא יכולה לחזור ולהתעסק במה שהיא צריכה בלי לאבד את מה שכל כך כבר חלק ממנה, כי אתה מסביר לי פה שהעבודה בשבילה זה כמעט הכל. חשבת על טובתה לפני טובתך, זה מה שהכי משנה פה בסופו של דבר". איתי הוא הבנאדם היחיד שיכול להגיד מגילות כאלה ואני אחייך אחריהם, לא אצחק עליו ואגיד שהוא פילוסוף דגול או ארד עליו שהוא מדבר כמו נקבה, כי הוא היחיד שיכול להעמיד לי את המציאות הזו ככה מול הפרצוף כדי שאני אבין בדיוק מה עשיתי, וכמה טוב עשיתי במעשה שלי. אם הייתי מפורק קודם, הוא הוכיח לי שפעלתי נכון.
"עכשיו כל מה שנותר לך" הוא נאנח, "זה לנסות לרסן אצלך את הרגש. היא ממקומה כרגע תנסה ותנסה לשכוח מהרגש שהיה ביניכם, ולתת לזה לעבור. אתה צריך לעשות את אותו הדבר, כי אני לא מוכן שתתפרק לי ככה עוד פעם בגללה. אני לא יודע, תנסה לצאת עוד פעם, לנסות, אל תיתן לסטוצים מזדמנים כמו שלי לספק אותך, לך וחפש מישהי שתהווה בשבילך את מה שהיא הייתה בתוך הלב שלך. מבין?".
"באמא שלי שהייתי מתחרפן אם לא היית קיים, באמת" אמרתי לו. הוא צחק ונתן לי חיבוק מטומטם, מפיל אותי תוך כדי זה לאחור על הספה, ושנינו צוחקים כמו מסטולים.
"הספה לרשותך אם אין לך כוח לצאת מהבית, במילא כבר מאוחר נורא. אני לא רוצה שתנהג עוד במצב הזה, מי יודע מה יכול לקרות על הכביש".
"כולה פעם אחת התהפכתי עם האופנוע לפני מיליון שנה, מה אתה מחרטט לי.." נאנחתי.
"עדיין, גבר" הוא אמר, "לך לישון. דקה ואני מביא לך מצעים נקיים".
"איזה אמא טובה אתה" צחקתי עליו. הוא גיחך ונתן לי כאפה קטנה על הראש. באמת ידעתי לאן לבוא, מקום שידעתי שיקבל אותי וידבר איתי וירגיע אותי. הייתי על עצבים לפני שהגעתי לכאן, וחשבתי שכל מה שעשיתי היה רע ומטומטם, והוא נתן לי להבין שיש היגיון מאחוריי מה שעשיתי. עמרי קשת לא היה מתנהג ככה לפני חצי שנה, מדהים איזה שינוי עוברים בעיר הזאת ועם האנשים האלה.