לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 24

"אתה חייב להפסיק לעשות את זה" אמרתי לעמרי כשהוא נכנס לביתי בלי לבקש אפילו רשות.
"תקשיבי לי" הוא ביקש ממני בהתחננות.
"אני לא יכולה להיות שם בשבילך כל פעם כשתצטרך עזרה! כל פעם שלא תדע לאן אתה צריך ללכת, שאתה צריך מילה אחת שרק תשנה אותך! אז מה אם זו העבודה שלי, אני לא יכולה! זה מחובתך לדעת מה לעשות לפחות ברמה הבסיסית, אתה חייב להפסיק להעמיד אותי במצב הזה!" צעקתי אליו בשארית כוחותיי. אני התפרקתי אחרי אותו יום של צילומים לפרסומת, שאגב בסופו של דבר הלכו מצוין. אני סירבתי לדבר איתו יומיים עד שהוא הגיע אליי.
"בר.." הוא נאנח.
"עמרי בבקשה לך" אמרתי לו, "לך, אני לא יכולה לשמוע ממך, בבקשה". הוא סירב ללכת, התקרב אליי לאט לאט וניסה להחזיק בכתפיי, ואני הדפתי אותו, מנסה לשחרר את עצמי מהאחיזות שלו, מנסה לא לתת לו להצליח לתפוס אותי, אסור לי לתת לו לגעת בי. הוא כל פעם ניסה לקרב אותי שוב אליו, רק כדי להרגיע אותי כשאני במצב כל כך רע. אני נלחמתי ונלחמתי, עד שבסוף כבר לא יכולתי, והתפרקתי בתוך החיבוק העוטף שלו. עם ידיו הוא ליטף את ראשי וכתפיי, רק מנסה לתת לי את המקום שלי לבכות. קרסתי תחת הלחץ, זה קורה אחת לכמה שבועות.
"ששש.." הרגיע אותי עמרי וליטף את הלחי שלי, "הכל בסדר" הוא אמר לי בלחש. אני נשמתי כמה וכמה נשימות עמוקות עד שהשתחררתי מהחיבוק שלו. פניתי משם לחדר האמבטיה כדי לשטוף פנים, ולבנתיים שמעתי כמה רעשים של חפצים מוזזים בבית. כשחזרתי ראיתי שהוא התמקם על הספה, והוא כנראה הזיז קצת את השולחן שבסלון כדי שיהיה לו מספיק נוח. לא היה לי כוח לדבר איתו, לא היה לי כוח להתמודד עם זה יותר. אני קורסת תחת לחץ שאני שונאת, וזה לא לחץ שאני בכלל רוצה בו, זה לחץ של רגשות, של תחשוות, של אהבה שמתפרצת ושצריך להשקיט אותה. אני לא יכולה לתת לרגש לעמרי ביטוי.
"אני בסך הכל רוצה להגיד תודה.." הוא אמר לי כשהתיישבתי מולו, עם כוס של מים קרים ביד. הרמתי את ראשי אליו והסתכלתי עליו לא מבינה, האמירה שלו הגיעה משום מקום. הסיבה שהוא רצה לדבר לפי דעתי הייתה בגלל מה שקרה באותו ערב, שיערתי שגם לו זה לא יוצא מהראש. פתטית, זה מה שאת.
"תודה על מה?" שאלתי לא מבינה, נושמת עוד נשימות עמוקות, מרגישה את עצמי עדיין רועדת.
"על ההזדמנויות, על מה שהחברה מעניקה לי, על ההשקעה שאת נותנת לי. אין אדם שהצליח לשנות לי את מהלך העבודה בשנייה, בעזרת מילה אחת, ואת מצליחה כמו בקסם, להגיד משהו שישר יכניס אותי לדמות שאני חייב לשחק. אני מנסה למצוא את המקום שלי בתעשייה הזו, במשחק, בדברים שאני אוהב לעשות, ואת מכוונת אותי נכון, על זה בסך הכל רציתי לדבר..". הרכנתי את ראשי ונתתי לשאר הדמעות להמשיך לזלוג, אני פשוט מטומטמת.
"בר את רועדת לגמרי" הוא נאנח והתקרב אליי, מניח את ראשי על כתפו ומחבק אותי חזק, ואני מסרבת לתת למפץ הדמעות להסתיים. הוא נישק למצחי, כמנסה להרגיע אותי, כמו כל ידיד טוב כמו כל חבר שפשוט רוצה שמי שלצידו יירגע. אני לא יכולתי להירגע.
"למה הגבת כל כך קשה?" הוא שאל בשקט, "מה עשיתי שגרם לך להגיב ככה לזה שבאתי?". שתקתי, לא היה לי כוח לדבר, שום קול לא היה יכול לצאת מהגרון שלי. הרכנתי את ראשי וחיפשתי את ידו, ואז הנחתי את ידי על ידו. הוא הסתכל למקום הזה בשקט, מחכה שאתחיל לפתוח במילים.
"אני אוהבת אותך" נאנחתי, "ואני לא יכולה לעשות עם הרגש הזה כלום, וזה מתסכל". הרמתי את ראשי אליו כדי לראות את התגובה שלו, כדי לבדוק איך הוא יגיב לכל זה. "הדבר האחרון שאני יכולה מבחינת המקצוע זה לצאת עם מישהו מהתעשייה, מישהו שיחשבו שאני עושה הכל כדי לקדם אותו, וכך אין יחס שווה לכל המיוצגים של החברה, יחשבו גם עלייך שאתה מקבל תפקידים בגלל פרוטקציות, ושמועות כאלה או הנחות כאלה יכולות לפגוע כל כך בבנאדם" אמרתי לו עצובה, מאמינה לכל מילה שיוצאת לי מהפה. "בחיים לא אהבתי מישהו ככה, ולא התרגשתי מדבר אחד קטן, מלנשום את אוויר הבושם שלך, מהנשיקה הקטנה על הלחי, מההתרגשות כשג'ו שולח אותי לראות אותך.. ואני חייבת לתת לזה ללכת".
"חייבת?" הוא שאל אותי בלחש, מעכל את המילים, מבין מאיזה נקודה אני מגיעה.
"אני לא אבגוד במשרד שהוא כבר חלק מהאופי שלי במשך השנים האחרונות, שהוא כבר חלק ממני, אני לא אבגוד בג'ו, אני לא אלך עם הרגש. העבודה מאז ומתמיד שיחקה פרטנר חשוב יותר לחיים, ועם הזוגיות אני אוכל להתמודד. אני לא יכולה לגרום לזה לקרות, בין אם אני רוצה בזה ובין אם לא".
שתיקה עפפה את החדר אחרי שסיימתי לדבר. עמרי התרחק ממני קצת בתגובה, אבל עדיין שנינו נשארנו ישובים על הספה. אני מחיתי עוד כמה דמעות קטנות שיצאו לי מהעיניים, ישבתי בשתיקה וחיכיתי שמישהו יגיד משהו, יעשה משהו. לא היו לי כוחות. הימים האחרונים מוטטו אותי כל כך מבחינה רגשית ופיזית שפשוט לא יכולתי לעמוד על הרגליים, כל מה שרציתי היה לישון, להתפרק אל המיטה.
"תודה שאת מדברת איתי בכנות" הוא אמר לבסוף. הרמתי את ראשי אליו וחייכתי חיוך קטן. הוא הסביר לי אחר כך שזה לא משנה, שזה לא יפגע בקשר שלנו, ושהוא מבין שהיה בינינו קליק שקשה מאוד לשנות אותו. הוא אמר לי שזה תקופה ארוכה שהוא לא סמך על בנאדם כמו שהוא סומך עליי, ושהוא לא מעוניין לאבד קשר כל כך טוב, לא משנה כרגע העבודה, משנה זה ששנינו ידידים טובים. הוא הרגיע אותי ואמר שאני חייבת לתת לרגשות האלה הפסקה, כי אין טעם שאני אאכיל את עצמי במחשבות חוזורת ונשנות, שאני צריכה להתרכז במה שנכון.
"את בנאדם מדהים" הוא אמר, "אל תגרמי לעצמך סבל מדבר שהוא ממילא לא קל, בבקשה, אני ממש מתחנן". הכנות והרגש שלו הרגו אותי, רצחו אותי, אבל נתנו לי להבין שמה שהוא אומר זה הדבר הנכון. הוא קם ממקומו, והושיט לי את ידו כדי לקום. הוא נתן לי חיבוק חזק ואני הרגשתי בטוחה בחיבוק הזה, וקצוות שפתיי התעגלו כלפי מעלה, וחייכתי. הוא הצליח להציל אותי ממשבר הכוחות, מהקריסה תחת הלחץ.
"בעוד יומיים יש יום הולדת לבחורה אחת מהקאסט של הסדרה, ואמרו שאפשר להזמין אנשים, כל אחד בנאדם אחד. תרצי לבוא? להשתחרר קצת? את ממש לא חייבת לראיין אף אחד בשביל ג'ו, זה רק ונטו בשביל ההנאה".
"אני רק צריכה לוודא שלג'ו אין בעיה עם העניין, כי אתה יודע בכל זאת.. עבודה ותקשורת, ומי שמאחורי הקלעים לא נכנס למסיבות האלה, הפרטיות, אבל אני אחזור אלייך עם תשובה. זה נשמע מקסים, תודה". הוא צחק ונתן לי נשיקה קלה בלחי, קטנה הרבה יותר מהקודמות, הוא לא רוצה לתת לרגש שלי להמשיך להתעצם. אחרי שהוא יצא מהבית ידעתי שהדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה להיפרד בעצב מערן.