לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 22

מנקודת המבט של עמרי:
הנשיקה הסוערת הזו לא נתנה לי מקום להתבלבל. הלכתי מעורפל אחרי השפתיים שלה, אחרי המגע המטורף שהרגשתי, ולא הייתי מסוגל להתנתק. כבר התנתקתי לגמרי מההיגיון. עליתי מעליה, מנשק כמה שיותר חזק לשפתיה, מכניס עוד רגש, ועוד רגש, ולא מוכן לנתק את הטעם שלה מהשפתיים שלי. החזקתי בחולצה הדקה שהיא לבשה, כי כשנכנסנו מהמרפסת הבית היה חמים והיא הורידה שכבה, מה שחירמן אותי באותו רגע יותר מידי. העליתי את החולצה למעלה אבל היא חסמה את המעשה שלי, והתנתקה משפתיי. ברגע הזה הרגשתי ריקנות שכמותה לא הרגשתי הרבה זמן.
בר נשכה את שפתיה והסתכלה לנקודה לא ברורה, ואני קמתי ממנה, מתיישב רחוק יותר ממנה וחושב מה לעשות עכשיו. לא הספקתי לחשוב והיא כבר שמה מהר את הנעליים שלה, לקחה את התיק ויצאה מהדלת, לא הספקתי לרדוף אחריה, לא הספקתי לעשות כלום. נשארתי לבד בחדר מנסה להבין מה קרה פה הרגע. אני נישקתי את מי שאני אוהב, מישהי שחלמתי עליה כבר כל כך הרבה זמן, אבל זה פשוט לא יכול לקרות, ואני חייב לשכוח את זה אבל אני לא מסוגל, לא מסוגל כי זה כל כך טרי, וכי הרגש הזה הוא רגש שבחיים לא היה לי. אני הולך לאיבוד אחריה, אהיה מוכן לעשות כל דבר שהיא מבקשת. ככה מרגישה אהבה! אז אם ככה מרגישה אהבה למה אני לא יכול לקבל אותה?!
אחרי לילה לא מאוד טוב, שלא באמת הצלחתי לישון בו כמו שצריך, העיר אותי הטלפון מג'ו. הוא אמר לי שהשעה שאני צריך להתייצב היום באודישן היא שתיים עשרה בצהריים, וששולחים אותי לבד כאחד האדם, כי הם שונאים שמגיעים אנשים עם עוד אנשים שמייצגים אותם. שחקן עומד בפניי עצמו, ובאודישן הוא לבד, כי זה רק הוא והכישרון, כך הוא הסביר לי. הוא גם צודק. זה לא עניין פה של פרוטקציות, אני צריך להוכיח שמגיע לי לקבל את התפקיד הזה. בינינו, אני סתם חרא מהלך שלא באמת מגיע לו לקבל את התפקיד הזה, כי קיבלתי אותו רק כשנכנסתי לדמות שמישהי גרמה לי להגיע אליה. אני רק פוגע במי שאני אוהב. אני נישקתי מישהי שהיא תפוסה, ועכשיו אני צריך לשלוח אותה להתמודד עם זה מול חבר שלה, וזה הורג אותי.
"שם?" שאלה אותי הפקידה בכניסה לבניין.
"עמרי קשת" אמרתי מיד. היא חיפשה בניירות ואז חייכה אליי.
"תמלא רק את הפרטים האלה בדף, ותחכה כאן עד שיקראו לך" היא אמרה מחויכת. היא הגישה לי דף ועט, והייתי צריך למלא פרטים בסיסיים על עצמי, הם כנראה צריכים את זה למאגרים שלהם, אני לא באמת בטוח. זה לא באמת עניין אותי, זה פרט שולי שאני צריך למלא. אני פשוט צריך להיות בפוקוס עכשיו לקראת האודישן, אני מרגיש שאני באמת יכול לעשות את זה. אני פשוט צריך לדמיין שהשחקנית שתהיה לידי היא בר, כי יש בינינו קסם בדיוק כמו מה שהיא אמרה שהיה אז בבר. אם אני אכנס לנעליים של הבחור הזה אני אצליח. מי זה בכלל הבחור הזה.. מישהו שחייב להוכיח לעצמו שבכל שנה הוא יכול, וזה ככה מגיל צעיר. כי הפרנציפ של הסילבסטר זה בסך הכל ההוכחה שאני שווה משהו, ושרוצים אותי, ושאני יכול לכבוש מישהי בקסמיי בחמש דקות, הוכחה קטנה לעצמי ולחברים שלי. לא דמיינתי שאני באמת אמשיך להרגיש משהו כלפי נשיקה של לילה.
"עמרי" פנתה אליי אחת מעוזרות ההפקה אחרי שהאודישן הסתיים, ואני חושב, ממה שהבנתי שהתנהל סביבי, שאני מבין מה קורה שם. השאלה אם ירצו אותי.
"כן" אמרתי לה מיד. היא ביקשה ממני לצאת רגע איתה החוצה ולדבר. הנהנתי, ורק נתתי את השלט עם השם שלי לאחראים ואמרתי להם תודה על האודישן. היא לקחה אותי לעמדת הקפה, וגם לקחה בזמן הזה כוס מים לעצמה. היא הציעה לי גם, לא הייתי צמא.
"הכל בסדר? זה היה ממש גרוע?" שאלתי חושש. היא צחקה.
"אנחנו כמובן נכניס את הבאים בתור, אבל אני חייבת להגיד לך ששיחקת אותה, גם אני וגם מי שישב משמאלי חושבים ככה, מאוד התאים לך. בכלל, בתעשייה הזו רואים אותך כמאצ'ו מסוים וזה ישתלב טוב מאוד בדמות שלנו".
"את יודעת מי אני?" שאלתי אותה מופתע. אני לא רגיל לזה שאנשים יודעים מי אני, מהסיבה הפשוטה שאני מככב בסדרת נוער, והשמות הגדולים בתעשייה לא באמת שמים על חברי סדרות הנוער, או ככה לפחות הרגלתי את עצמי לחשוב. זה שני עולמות שונים.
"אחיינית שלי עוקבת אחרי הסדרה וראיתי אותה איתה" היא אמרה לי בחיוך קצר, "ובכל מקרה אתה שם די ידוע. גם ראיתי אותך בבר בסילבסטר, אבל כמובן שלא הכרת אותי, ואתה גם לא צריך". היא מסקרנת אותי. "בכל מקרה, אנחנו נהיה איתך בקשר גג עד מחר בצהריים, אבל שתדע שמאוד יכול להיות שאתה תיכנס לתפקיד הזה. עשית אודישן מצוין, ביקשו ממני להגיד לך את זה ולהרגיע אותך קצת, כי אני חושבת שמאוד רצית את התפקיד הזה ותמיד חשוב להסביר לאנשים שהם עושים עבודה טובה כדי שהמתח קצת ייפסק".
"אתם עובדים נכון" חייכתי אליה, "ותודה, זו הזדמנות נפלאה בשבילי".
כשנסעתי בחזרה לכיוון הבית ניסיתי להשיג את בר בטלפון, אין עונה. טוב למה ציפיתי, היא בטוח תסנן אותי בימים הקרובים, אני עברתי את הגבול. מילא נשיקה אחת קטנה, אני רציתי לשכב איתה. בינינו, רציתי ואני עדיין רוצה אפילו יותר מזה, ואני פשוט חייב להתנתק.
"אחי" צלצלתי לאחד החברים הכי טובים שלי, "כמה אתה עסוק עכשיו?".
"בשביל עמרי קשת האחד והיחיד שמפנה בשבילי זמן.. אני תמיד פנוי" הוא אמר. מת עליו.
"עוד שעה במקום הקבוע?". שמעתי אותו צוחק ברקע.
"אני שם כבר עכשיו, תצטרף?". אני חייב את השיחרור הזה.
"רבע שעה שם מותק" אמרתי לו.
"יאללה קוקי" הוא אמר, אנחנו תמיד אוהבים לצחוק על הדברים האלה, הכינויים שלנו הם הדבר שאני הכי אוהב בקשר הזה, "נתראה". סוף סוף נעשה את אחד הדברים שאני הכי אוהב בעולם. זה בטוח ירגיע אותי. אני חושב שהוא גם יצליח לתת לי עצות בקשר לבר, הרי אני מדבר פה על בנאדם נשוי, מחויב, צעיר אמנם אבל שהרגיש שהוא חייב להתחייב כמה שיותר מהר. אני מעריך אותו על זה.