לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 2

כשיצאנו מהמונית, לבושות בשמלות החגיגיות, השעה הייתה אחד עשרה בלילה. הגענו בדיוק בזמן, אני תמיד מגיעה בשעות האלה. עוד הספקתי לפני להתקשר לאמא ואבא ולאחל להם שתהיה שנה טובה, ולהגיד להם שנתראה מחר ואני כבר מחכה לחיבוק החם ולאוכל של הבית. הם איחלו לי שתהיה שנה מלאה בצמיחות, פריחות, הצלחות ושסוף סוף תגיע האהבה. כולם מדברים איתי על זה, אני פשוט מסרבת להאמין שזה בדרך. בתקופות האלה התאכזבתי מזה יותר מידי, ומי שרציתי היה תפוס, ומי שלא רציתי דווקא רצה אותי והייתי צריכה לדחות אותו. החבר האחרון שלי היה ממש בתחילת החיים החופשיים, קצת אחרי הצבא, אבל זה הסתיים אחרי שנה. כן, היינו שנה ביחד. הכל היה מושלם, הכל היה טוב, ואז אתה מבין שזה פשוט לא הולך לשום מקום ומסיים עם זה. האהבה הייתה ענקית, עברתי איתו דברים שעם אנשים אחרים לא עברתי מעולם. אינטימיות, פתיחות, אמון. אבל זה נגמר, זה נגמר כי כמה שהיה לנו טוב ביחד, בסופו של דבר בגיל הזה אתה חושב על העתיד, ולא היה לנו עתיד ביחד.
"את איתי?" שאלה אותי נועה. כנראה נבלעתי לתוך המחשבות.
"כמובן" חייכתי אליה והכרחתי את המחשבות לצאת ממוחי, "הכרטיסים אצלי. בואי נעמוד בתור וננסה להיכנס".
כשהגיע סוף סוף תורנו מול השומרים הם הסתכלו עלינו בעין עקומה. "הכניסה שלכם לא פה" הוא אמר לי מיד. הסתכלתי עליו לא מבינה. "תראה להם את הכניסה" השומר פנה לשומר אחר ופתח לנו יציאה קטנה. עדיין לא הבנתי מה הולך פה. השומר ביקש לרגע את הכרטיסים, הוא היה מחויך אבל עייף, כנראה שהם עברו הרבה אנשים בשעה האחרונה. "לפה הייתן צריכות להגיע" הוא אמר לי בחיוך ופתח דלת. נכנסנו אל המועדון, הבנתי לאן הובילו אותנו. נו מה חשבתי, הכרטיסים שג'ו לנר מקבל הם כמובן לאזור הוי. אי. פי. אף פעם לא הייתי באיזור הזה, טוב זה לא נכון, הייתי פעם אחת, ביחד עם ג'ו במסיבה מאוד מושקעת. הבנתי שאנחנו נחגוג כמו שצריך.
במתחם הזה ראיתי הרבה פרצופים מוכרים, אנשים שאני רואה על בסיס יום יומי. הכוכבים הגדולים של הביצה המקומית היו שם, בעיקר כוכבי הילדים, אלה שמלאו להם מעל שמונה עשרה ויכולים להרשות לעצמם לשתות קצת ובמידה. מעבר לזה ראיתי את מגיש החדשות שנכנס הרגע לתפקידו, ראיתי שחקנים וזמרים, אף אחד לא ממש תפס את עיניי. שמעתי את נועה לוחשת לי שהבאתי אותה לגן עדן, ואני הזהרתי אותה שלא תעשה שום דבר פה, היא לא רוצה להיכנס לשום מערכת יחסים מוזרה עם שחקן או זמר מפורסם. הלכנו שתינו אל הבר וביקשנו שוט של התחלה, התחלה של ערב טוב. במכה הורדנו אותו. אחר כך שמנו את התיקים בעמדת שמירת החפצים והלכנו לרחבה, הכרטיסים עוד עלינו, מוסתרים בחזייה, כדי שנוכל לחזור לאיזור הנכון. התחלנו לרקוד כאילו אין מחר, להשתולל, ליהנות מהחופש ומהשנה שעוד מעט נכנסת. "תראי את ההוא" לחשה לי נועה באוזן, לה יש את האופי הפלרטטני בין שתינו. הסטתי את מבטי וראיתי מישהו, הוא לא היה מוכר כלל, אז הצעתי לה לגרום לו לשים לב אליה, יש לה את השיטות לזה. "רק תשמרי לי את נשיקת חצות?" צחקתי איתה. התכוונתי לפנות חזרה לאיזור שלנו ולנוח קצת, לקחת לי משהו קטן לשתות ופשוט ליהנות מהאווירה, אני אוהבת לעשות את זה הרבה. "מבטיחה" היא צחקה והלכה לעברו. אני פניתי חזרה ועליתי במדרגות לאיזור הוי. אי. פי.
"את עובדת אצל ג'ו לנר נכון?" פנתה אליי אחת כשעליתי בחזרה. חייכתי אליה והנהנתי. זיהיתי אותה, מהמחויבות שלי לזהות את כל הלקוחות של המשרד, אבל בחושך של המועדון זה לא היה קל.
"שתהיה שנה מוצלחת" חייכתי אליה. היא צחקה והרימה את כוס השתייה שלה קצת יותר למעלה כדי לסמל את הצלחת השנה הזו, מחווה מאוד נורמלית. צחקתי והתקדמתי לכיוון הבר. ביקשתי משהו קל לשתות, בלי אלכוהול, ואז פניתי לשבת בספות ולהסתכל על האנשים. איזור הוי. אי. פי היה מיועד בעיקר לבר הטוב ולמקומות ישיבה. הייתה בו גם רחבה קטנה, מטופחת, בשביל האנשים שלא רוצים להתמזג ביחד עם העם. אני חושבת שזה נושא מתנשא.
"דקה לחצות" קרא הדי ג'יי והנמיך את האורות. קמתי בבהלה והתחלתי ללכת לכיוון המדרגות. לא ידעתי איך אני אוכל למצוא את נועה בכל ההמולה הזו, מעולם לא נפרדנו ברגעים האלה, גם אם היא התחילה עם מישהו במועדון היא הייתה לרגע עוזבת אותו בשתיים עשרה ומגיעה אליי, הוא לא היה מרגיש שהיא נעלמה ואני הייתי עדיין זוכה למחווה הקטנה שהולכת איתנו כמה שנים. אין לי סיכוי למצוא אותה, והנה הלכה המסורת.
"עשר, תשע, שמונה.." הוא התחיל לקרוא, הרגשות שלי והלב שלי התהפכו. זה עוד שנה טובה, עוד שנה מלאה בטוב ואני לא מתחילה אותה ביחד עם החברה הכי טובה שלי. אני נמצאת במקום שאני לא שייכת אליו, לקבוצה של אנשים שכולם מכירים ואני בסך הכל משבצת קטנה בתוך יחסי הציבור שלהם.
"ארבע, שלוש, שתיים.." הוא אמר. נאנחתי. הייתי עצובה כמו שהרבה זמן לא הייתי עצובה. התעצבנתי על עצמי שאני חושבת על כל המחשבות האלה דווקא עכשיו, דווקא ברגע הזה, כשכל מה שאני צריכה זה להיות מאושרת.
"אחת" הוא אמר. יד תפסה בידי וסובבה אותי אליה ובלי הנה מוקדמת אדם רכן אליי ונישק לשפתיי. זו לא הייתה הנשיקה הקטנה שאני רגילה אליה כבר כמה שנים עם נועה. הנשיקה הזו עינגה את שפתיי, לא ידעתי מה אני עושה, לא ידעתי בכלל מי זה. לשונו לא איחרה להגיע אל פי, ואני שוב לא התנגדתי, הייתי מעורפלת ויחד עם זה מבולבלת מכל מה שהולך, אבל כושר ההתנגדות בגד בי. זה קורה לי הרבה.
"אני לא נשאר רווק בלילה של הסילבסטר" קולו של האיש נשמע כששפתיו התנתקו משלי. התרחקתי קצת, הרחקתי את מצחי שהיה עדיין צמוד אליו והתבוננתי במי שהרגע שפתיו היו על שלי. לא זיהיתי אותו, הוא לא לקוח של החבר'ה, אני אפילו לא יודעת מי זה. עדיין לא יכולתי לדבר.
"הכל בסדר?" הוא שאל אותי. הנהנתי אליו ואז שמעתי צעדים עולים במדרגות.
"ברבור שלי" שמעתי את קולה של נועה. חייכתי חיוך קטן והסתובבתי אליה. היא באה אליי ונתנה לי חיבוק חזק. "אני כל כך מצטערת, אני לא שמתי לב, אני יודעת שזו מסורת של שנינו. עזבתי אותו עכשיו מהר רק כדי למצוא אותך ולהתנצל, את היית בסדר?". הנהנתי אליה, עדיין לא היו מילים בפי. "הבחנת בכולם מתנשקים? אני מצטערת, אני יודעת כמה זה חשוב לך עוד מהתיכון, סיפרת לי על זה כל כך הרבה ו..".
"נועה" אמרתי מיד, "זה בסדר, את יכולה להירגע, את בפאניקה בלי סיבה. אני הייתי בסדר. היה איזה מישהו שפשוט.." אמרתי לה וסובבתי את עצמי בחזרה אבל הוא כבר לא עמד שם. אפילו את השם שלו אין לי מושג, אבל הוא העניק לי נשיקת סילבסטר ממכרת.
"מישהו נישק אותך?" היא שאלה לא מבינה. הנהנתי אליה.
"נשיקה טובה" צחקתי, היא צחקה בתגובה. "אני לא יודעת מי הוא, אני גם כנראה לא אפגוש אותו בחיים עוד, אבל הוא התחיל לי את שנת אלפיים חמש עשרה בסימן אחר. יכול להיות שדווקא בגלל שכל המסורת השתנתה, וכל המקום היה שונה, ולא הייתי איתך, זה ייבשר שהשנה הזו תהיה מוצלחת ושונה ממה שהיה בדרך כלל. אני מאמינה שלטובה".
"אבל את החברות את לא שוכחת רק בגלל נשיקה נכון?" היא אמרה. חייכתי ונתתי לה חיבוק קצר.
"אני בחיים לא אשכח את החברות שלנו, היא איתי לנצח".