לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 16

מנקודת המבט של עמרי:
ביום למחרת קפצתי להורים בסביבות הבוקר, קבעתי עם אמא שאני חייב לראות אותם כי עם כל העבודה המטורפת הזו אני לא מצליח לשמור על הקשר עם הבית. הרגשתי שאני חייב את זריקת האנרגייה שהם יכולים לתת לי, ולא הייתי מוכן לוותר על הזמן החופשי הזה למנוחה, הייתי חייב לראות אותם. התלבשתי בצורה נוחה, טישרט ומעליה סוודר כי היה די קר בחוץ, מכנסי ג'ינס מכובדים, כי אמא תמיד אוהבת לראות אותי כשאני מתוקתק. עצרתי וקניתי בקונדיטוריה עוגה כדי שיהיה לנו ביחד עם הקפה ונסעתי אליהם, הרבה זמן לא נסעתי בדרך הזו אל הבית.
זיהיתי את דמעות ההתרגשות כשרק עמדתי בפתח הבית ואמא פתחה את הדלת, אני יודע שקשה לה שאני לא נמצא שם. אני עדיין הילד הקטן שלה, זה שהיא תמיד דואגת לו וזה שהיא רוצה שימשיך להיות בבית כדי שהיא תוכל לפנק אותו. יש לנו קשר מיוחד. ראיתי כמה היה לה חסר לראות אותי, ובחיבוק החזק שלה, ובזמן הלחישות שלה על כמה שהיא התגעגעה, הבנתי עם עצמי שאני חייב לבקר יותר בבית. לאמא לא קל שכל הילדים שלה עזבו את הבית, שכל אחד מהם גר במקום אחר, ולכל אחד יש איזה נסיעה כדי להגיע אליהם. הם עדיין גרים במושב שהייתי גר בו, ואני עברתי לעיר הגדולה בגלל העבודה והייתי חייב להתרחק. שאר האחים שלי גרים במקומות שונים בארץ, וגם אותם לא ראיתי די הרבה זמן, אבל אנחנו מנהלים הרבה שיחות באמצעות הטלפון בקבוצה משותפת, ומצלמים את עצמנו, שומרים על העידכונים השוטפים אחד לשני. אמא ואבא לא נמצאים בקבוצה הזו, הם די זקנים, ולא מכירים את הדור הטכנולוגי של היום. הם עדיין נתקעים מאחור, ולכן אצלם זה יותר שיחות טלפון או ביקורים. מה שנותן לאמא כמה רגעים של נחת זה לראות אותי מופיע בטלוויזיה.
"מה עם הסדרה באמת עמריקי?" היא שאלה כשישבתי לאכול איתה אוכל של צהריים, קוסקוס עם מרק ועוף של בית, כמה שאני אוהב את האוכל הזה. צחקתי ואמרתי לה שאנחנו חוזרים לצלם בפברואר אבל שעד אז אנחנו בהפסקה, שהתסריטאים כותבים את העונה הבאה. סיפרתי לה גם על ההתרחשויות האחרונות, על הקמפיין של ההלבשה התחתונה ועל הצילומים של הדוגמנות, על הכניסה לחברת יחסי הציבור של ג'ו לנר.
"שמעתי מחברה ששמעה מהבת שלה שזו אחת החברות הכי טובות של ייצוג בארץ" היא אמרה לי בחיוך, "אתה בטוח שזה מתאים לך?".
"את זוכרת את עדי?" אמרתי לה בצחוק. היא הנהנה אליי. "גם היא ניהלה איתי אתמול שיחה דומה לזו, שהיא באמת מרגישה שאני נכנס למסגרת שהיא מאוד זרה לי ושאולי היא לא מתאימה לי, רק שאהיה בטוח בזה שאני רוצה את זה".
"היא הלחיצה אותך?" היא שאלה אותי. חייכתי אליה, זה כל כך השאלות שלה, כל כך הרוגע שלה והבדיקה שטוב לי.
"היא לא הלחיצה אותי, להפך" אמרתי לה, "היא לימדה אותי איך אנשים ראו אותי מהצד בזמן התיכון ואיזה תהליך עברתי. היא אמרה בעצמה שעמרי שהיא הכירה בתיכון היה מסרב להיכנס למסגרות, והנה אני בוחר מיוזמתי ומההחלטה הפרטית שלי להיות משויך לגוף כזה, לחברה כזו".
"החברה תמנף לך את הקריירה" היא אמרה ושמה את ידה האוהבת על הכתף שלי. חייכתי ונשקתי לידה, אני כל כך אוהב אותה. ידעתי שבזמן הזה אבא לא בבית, הוא כנראה יצא לסידורים ובדיוק פספסתי אותו. בין שניהם היא המבוגרת, בערך בשלוש שנים, כך שהיא גם המוגבלת יותר לבית. קשה לה יותר להתנייד בחוץ ואת רוב העניינים האלה מסדר אבא שלי. את אחי הגדול היא הביאה לעולם כשהיא הייתה די מבוגרת, ולכן ההורים די מבוגרים. אם אני בן עשרים וחמש אז תעשו את החישוב שהם די מבוגרים.
כשיצאתי מהבית, אחרי עוד שיחה עם הקפה והעוגה שהבאתי, ואחרי אינספור חיוכים של אמא, כשאתה רואה כמה הסיפורים שלך מחיים אותה וגורמים לה לאושר, יצאתי לכיוון העיר בחזרה. בדרך תפסה אותי הסוכנת שלי ועידכנה אותי שמחר אני צריך להתייצב במשרד של ג'ו לנר לשיחה עם ג'ו. טוב, זה הולך להיות יום חגיגי מחר. קפצתי הביתה, התקלחתי ובחרתי בגדים לקראת הפגישה עם עדי בערב, זכרתי טוב איפה היא גרה. הכנתי את עצמי לשיחה מאוד אישית, כמו רוב השיחות שיש לי עם עדי, שיחה גם של עידכונים וגם של התייעצויות. הקשר שלנו תמיד היה כזה.
"מי זה הילד הזה שמגיע בזמן" היא אמרה לי בחיוך, והתקרבתי אליה כדי לתת לה חיבוק חזק. צחקתי ונכנסתי לביתה והתיישבתי על הספה, בזמן שהיא שואלת כמה סוכר אני רוצה בקפה. כשהיא חזרה ונתנה לי את הכוס שלי היא התיישבה לידי, סובבה את גופה אליי ופשוט התחלנו לדבר. היא סיפרה לי קודם כל על מה שחדש בחיים שלה, מה שקצת היה קשה לעשות בשיחה הקצרה אל הרכב ובתוך הרכב, על העבודה החדשה שהיא קיבלה ועל המחויבות שהיא צריכה לתת שם. היא אמרה לי שהיא מרגישה שהעבודה תומכת בה, שהיא גורמת לה להרגיש ממוקדת כמו שהרבה זמן היא לא הייתה. אני סיפרתי לה על החדשות האחרונות, שיש לי מחר פגישה ראשונה עם ג'ו לנר, פגישה מאוד עיסקית ושתהיה בטוח מאוד מעניינת.
"אני מקווה שלא הלחצתי אותך אתמול יותר מידי, זה באמת בסה"כ היה כדי להראות לך כמה אני מאוד גאה בך" היא אמרה לי בחיוך. חייכתי בתגובה חיוך מבויש.
"באמת הייתי צריך את זה, את הלפקוח את העיניים, להבין לאן נכנסתי. חצי שעה בערך אחרי שהחלטתי כן להיכנס לעסק חשבתי שאולי זו טעות".
"למה?" היא שאלה אותי. חייכתי והעברתי את נקודת המבט שלי למקום אחר, מנסה לנסח את מה שיש לי לומר.
"אני חושב שבאותם רגעים הלכתי שובל אחרי מי שדיברה איתי". היא חייכה אליי חיוך קטן, נשכה את שפתיה ולקחה עוד שלוק מהקפה.
"אני זוכרת גם כשהיינו ביחד שבנות היו יכולות להסיט לך את המחשבה בשנייה ולגרום לך להגיד כן לכל דבר שהן יבקשו, רק כמה מניפולציות משחקיות. אתה הולך לפעמים באופן עיוור אחרי כריזמה ואחרי הבטחות שלפעמים נראות מדהים ואתה לא בטוח מה הן באמת יהיו. היא בטח שכנעה אותך שהמשרד הזה יעשה לך טוב, והיא בטח דיברה בהיגיון, אני לא אומרת שלא, אבל רוב הסיכויים שנפלת לתוך הקסם שלה".
"זה יותר מסובך משאת חושבת" אמרתי לה בחיוך קצר וסיפרתי לה על כל מה שהיה באותו היום, על הצילומים,על הקשר של שנינו, על הכימיה. אחר כך גם סיפרתי לה את מה שאף אחד לא יודע, וזו הנשיקה הקטנה שהייתה לנו ביחד בסילבסטר, הנשיקה שערפלה אותי. הרבה זמן נשיקה לא הצליחה להזיז אצלי משהו כמו זו.
"אז תנצל מחר את הפגישה שלך עם ג'ו, מישהו שלא יצליח להביא אותך לערפל רק בגלל מי שהוא, שידבר איתך דוגרי על החברה, על המאמצים שהיא תעשה כדי לקדם אותך, על ההשקעה שלהם בך. תקשיב למילים שלו, תסמוך עליו מלכתחילה כי לא תהיה תלוי בו מבחינה רגשית, כי אליו אין סיכוי שתרגיש משהו" היא צחקקה. חייכתי חיוך קטן. "אם מחר אתה תצא כל כך בטוח מהפגישה שלכם.. זה המקום הנכון לך".
"אני לא יודע מה להגיד חוץ מתודה" אמרתי לה בחיוך אוהב, כי אני כל כך מעריך אותה, את הדעה שלה, את החוכמה שלה.
"תגיד שתראה אותי יותר" היא צחקה, "לראות אותך פעם בחודשיים עושה לי לא טוב, הגעגוע משתלט".
"מבטיח לנסות לראות אותך יותר, את מוכיחה לי כמה אני צריך ורוצה אותך בחיים שלי". היא חייכה אליי והתקרבה אליי כדי לתת לי חיבוק חזק. אני חושב שאנחנו ההוכחה שאקסים יכולים להישאר בקשר מצוין גם אחרי סיום הרומנטיקה.