לחיי אלפיים חמש עשרה- פרק 1

ג'ו לנר, אחד ממשרדי יחסי הציבור הטובים ביותר שיש לנו בארץ. כשרק התחלתי את העבודה שם הייתי פקידת קבלה רגילה, מזמינה את ה'כוכבים' שבאים ליחסי הציבור של ג'ו, קובעת לו פגישות, מסדרת חשבונות, עובדת בעבודה לא קלה. הייתי צריכה לקנות את המוצרים שהחברה מייצגת, להכיר טוב את החברות ואת הבעלים של החברות שאנחנו מייצגים, להיכנס לאט לאט לתחום. עניין הפרסום של אחרים לא עניין אותי, כבר הרבה זמן שהכוכבים שעוברים ברחוב לא ממש מזיזים לי.
כשהייתי קטנה יותר כל כוכב שהיה עובר ברחוב היה מרגש אותי, כל מה שהייתי רוצה זה או תמונה או חתימה. הייתי ילדה שמחכה לפרסום, שרוצה את הפרסום, כמו הרבה בנות אחרות. כשהגעתי לעסק הזה וראיתי כוכבים על בסיס קבוע, הכל לאט לאט נרגע. היום זה כבר רגיל לי לראות במשרד באופן כמעט קבוע את סלבריטאי הארץ.
אבל השנים עברו, ואני בעסק הזה כבר שלוש שנים. ג'ו התחיל לסמוך עליי. הוא לא מהבוסים הקשוחים, אבל הוא יודע להיות קשוח. הוא בן בגילאי השלושים וחמש לחייו, הוא נשוי, שני ילדים. פעם אחת הוא הביא אותם למשרד, התחברתי עם הילדה שלו. מתוקה כזו. הם גדלים לבית מפוצץ בכסף, זה מאוד שונה ממני. אני תמיד חסכתי, תמיד עמדתי על זה שאני רוצה עבודה משלי, להעמיד את עצמי על הרגליים. אני עדיין נעזרת בהורים פה ושם, יש חלומות שאתה רוצה להגשים אותם ובכסף שאתה חוסך אתה לא מסוגל, ואני בקשר מדהים איתם. אני אמנם גרה בדירת חדר שלי במרכז העיר, אבל אני מבקרת אותם לפחות אחת לשבועיים. לפעמים פשוט אין זמן, זו עבודה שלוקחת ממך גם את היום וגם את הלילה.
יותר ממספר האצבעות שיש לי על שתי הידים הייתי בהשקות ואירועים, שם כאחת של יחסי ציבור, לראות אם הכל מתקתק. הכל בעיקר קרה בשנה וחצי האחרונות. ג'ו התחיל לסמוך עליי, לתת לי עבודות יותר מעניינות, להיפגש עם אנשים יותר חשובים. מידי פעם הוא אפילו היה שולח אותי לקליינטים שלו לשאול אותם ולבדוק אם הם מרוצים, מאוד חשובה לו הדעה של האחרים עליו, על ההתנהלות של המשרד, על הביצוע של יחסי הציבור. למדתי לדחוף את השם של החבר'ה כמעט בכל שיחה, כבר קשה לדבר איתי בשיחות נורמליות בלי שאני מכניסה את העבודה לתוכן. השיחות היחידות שאני מצליחה לנהל ככה הן השיחות עם החברה הכי טובה שלי, הכרנו בצבא. היא היחידה שמצליחה להוציא את העבודה מהפה שלי, אבל איתה אני נפגשת רק מידי פעם. רוב השיחות שלנו זה בסמסים, גם לה יש עבודה שדורשת המון.
"הערב כולנו נחגוג את תחילתה של השנה החדשה" ג'ו אמר לכל עובדי המשרד, אנחנו בעיקר בנות, "אני כנראה אבלה את החגיגות עם אשתי ועם שני ילדיי בבית עם עוגה טעימה, כמו כמעט בכל שנה" הוא צחק. כולם חייכו, כולנו אוהבים כשהוא מדבר על הבית שלו ועל המשפחה. "אז אני רוצה להרים כוסית זו לחיי עוד שנה טובה במשרד, עוד עבודות טובות. כל הכבוד על ההשקעה של השנה שעברה וקדימה, לחיי 2015". גלינג נשמע עם השמפנייה הטובה שקיבלנו, אני אוהבת את תחילת השנה החדשה. אני תמיד יוצאת למועדון הקבוע שלי, בגלל כל יחסי הציבור מכירים אותי שם, ואני תמיד נכנסת ביחד עם נועה. בשנים האחרונות היא הייתה נשיקת חצות, קטנה וחסרת כל משמעות. מערכות היחסים שלי אף פעם לא הגיעו לסילבסטר, ובעצם חבר רציני לא היה לי כבר תקופה. כששוקעים בעבודה וכשזה נהיה הדבר הכי חשוב לך בחיים אז לא רואים זוגיות באופק. אני הרבה פעמים מתחרטת על זה.
"בר, אם תוכלי להישאר כאן רגע אני אשמח" אמר לי ג'ו כשכולם התחילו להתפזר. חייכתי ונשארתי בחדרו. הוא נשאר עומד, שותה עוד שלוק קטן מהשמפנייה, הוא בהחלט יודע לבחור אלכוהול טוב להרמות הכוסית של המשרד.
"אז אני רציתי להציע לך את אלה" הוא אמר לי בחיוך והגיש לי זוג כרטיסים. לקחתי אותם מידו והסתכלתי עליו לא מבינה.
"מה זה?" שאלתי בחיוך כשכוס השמפנייה עדיין בידי.
"מגיע לעובדת המצטיינת שלי קצת להתפנק" הוא צחק, "זה כרטיסים למסיבה הכי טובה בעיר, חשבתי שבטח תרצי לעשות משהו כיפי בערב של הסילבסטר". הסתכלתי על זוג הכרטיסים וקראתי את מה שנכתב עליהם. זה יכול להיות שינוי מרענן, אני הכי בעד שינויים. זה יהיה נחמד לא ללכת למועדון הקבוע בערב הזה, יכולה להיות שם הפתעה.
"לא חסר לך לצאת בערב של הסילבסטר?" חייכתי אליו. הוא צחק וחייך את החיוך הטוב שלו, אני ממש מבינה איך הלקוחות שלו, הלקוחות שלנו בעצם, בוחרים בו. יש בו אמינות, חיוך של בנאדם טוב, הוא באמת יודע את המקצוע ומעבר לזה הוא פשוט בנאדם שאתה רוצה שייצג אותך.
"חסר" הוא חייך, "אבל כשאני שומע חוויות מכם או מחברים אחרים צעירים ממני אז אני נהנה. קשה להעביר את התחושה של משפחה עם ילדים, שמה שהם אוהבים זה להסתובב ברחוב ולראות המוני אנשים, לאכול גלידה טובה ולצחוק קצת ולהיות ביחד. כשזה חיי משפחה זה שונה מחיי הרווקות במאה שמונים מעלות, אבל אני לא מתחרט על זה. אני מתגעגע למסיבות שאתה מאבד את עצמך, שותה ורוקד כמו משוגע, אבל עכשיו יש לי אחריות על ילדים קטנים" הוא אמר בתמימות ובחיוך גדול, "ומזה אני נהנה".
בדרך הביתה, לקופסת הנעליים שבה אני חיה, צלצלתי לנועה ועדכנתי אותה בחדשות. היא אמרה לי שגם לה יהיה טוב להחליף קצת אווירה, שזה נשמע שזו תהיה מסיבה טובה, שיהיה לה כיף. כשנועה אומרת את המילים 'יהיה לי כיף' אני בטוחה שיהיה טוב, כי האינטואיציה שלה בקשר לזה לא משקרת לי אף פעם. היא צחקה ואמרה שכבר לפני יומיים היא קנתה שמלה חדשה לאירוע הזה, היא עושה מזה ביג דיל הרבה יותר גדול משזה. לי פשוט יש שמלה אחרת יפה ללבוש, קניתי אותה מזמן ועוד לא יצא לי ללבוש אותה.
"תשע אני אהיה אצלך?" היא אמרה לי. היא תמיד באה להתארגן אצלי. יש לנו חברות מיוחדת, לא חשבתי שתהיה לי חברה כל כך טובה. כל דבר שקורה לי בחיים אני מספרת לה, היא הייתה אצלי המון, ההורים שלי מתים עליה. אנחנו עושות המון דברים ביחד כשאנחנו נפגשות, מנצלות את הימים שיש לנו כדי להתראות. היא הלכה לכיוון אחר לגמרי בחיים ממני, דווקא לא אל הפרסום אלא אל תחום המשפטים, עורכות דין, היא תמיד התחברה לזה. זה למה העבודה שלה לוקחת ממנה כל כך הרבה שעות, גורמת לה להיות העסוקה באדם.
"מצוין" אמרתי לה, "נזמין אחר כך מונית וניסע לשם. אני כבר ממש מחכה לערב הזה".
"מי יודע, אולי תמצאי שם את אביר חלומותייך" היא אמרה לי בצחוק, תמיד שנאתי את החיבה הענקית שלה לסיפורי סינדרלה, זה לא קורה במציאות.
"תחזרי למציאות בבקשה" צחקתי ובדיוק החניתי את הרכב, חצי ממנו אני ממנתי בעצמי, "זה לא יקרה בקרוב. נתראה בערב".