לחיות עם בנים ~ פרק 18

"לא לוק דייי" צעקתי על לוק כולי צוחקת כשהוא דגדג אותיי.
עבר חודש, אני והבנים דיי התחברנוו, עם כולם אני בקשר טוב…
"לא רוצה מה תעשי לי" אמר והמשיך לדגדג אותי.
"דיי לוקק" צחקתי.
הדלת חדרו של לוק נפתחה ודיאנה עמדה שם, היא הביטה בנו כמה שניות.
"אני..אני מפריעה?" שאלה.
לוק ואני הסתכלנו אחד על השני והתחלנו להתפוצץ מצחוק.
"לא לא..את האחרונה שמפריעה" אמרתי לה וקמתי ממיטתו של לוק.
אני ודיאנה הפכנו לחברות ממש טובות ואז אותו היום שלוק לקח אותי הביתה מהמועדון, אבל הרבה פעמים יוצא שהיא רואה אותי ואת לוק צוחקים והיא דיי מקנאה.
התקדמתי לעבר הדלת.
"תירגעי דיאנה, רק צחקנו"אמרתי לעברה בחיוך ויצאתי מחדרו של לוק.
בשנייה שיצאתי נתקלתי בגוש מוצק..החזה השרירי והחשוף של בראיין.
כמעט נפלתי אבל הוא תפס אותי ומנע ממני זאת.
"וואו היי" אמרתי.
"היי" הוא צחק.
"אני יוצא את באה איתי?" שאל.
"יוצא לאן?" שאלתי.
"לקנות בגדים, לאכול משהו..להסתובב" אמר.
"שמעתי טוב?! בראיין מזמין אותי להסתובב איתו??" שאלתי את בראיין צוחקת.
"אווי סתמי את באה או לא?" שאל בחוסר סבלנות.
"בסדר בסדר" אמרתי והלכתי לחדרי.
"את לא עושה לי טובה את יודעת" הוא צעק צוחק.
חייכתי לעצמי והתחלתי להתארגן.

"הסיבה היחידה שהזמנת אותך לבוא איתי זה בגלל שרציתי להשאיר את לוק ודיאנה לבד" אמר. כשנסענו.
"הוו מתחשב" צחקתי בזלזול.
"את מזלזלת?" שאל בהרמת גבה.
"אוליי" צחקתי , הוא סובב אליי את ראשו לשנייה בחיוך ואז נתו לי מכה חלשה בעורף.
"בראיין"אמרתי לו בכעס.
הוא צחק.
"בואי בואי הגענו" אמר וחנה.
יצאנו מהאוטו.
התחלנו להסתובב, בראיין כמו בחורה חיפש עווווד בגדים ועווד בגדים.
"בראיין דיי" אמרתי ועצרתי אותו מלהיכנס לחנות.
"יש פה חולצה יפה" אמר.
"אתה מתנהג כמו בחורה" אמרתי לו.
"ואת בכל זאת מתה עליי" אמר בחיוך וקרץ.
גלגלתי עיניים ונכנסתי אחריו לחנות ההיא.
כל הבנות והמוכרות הסתכלו על בראיין, בערך כמו בכל חנות שנכנסנו אליה עד עכשיו.
"אני הולך למדוד" אמר ובשנייה נכנס לתא הלבשה, מתי הוא הספיק לקחת את החולצה?
הוצאתי את האייפון והתחלתי לשחק, אלוהייים , איך לא נמאס לו למדודדד??!!
"היי" פנתה אליי מישהי.
"היי, מצטערת אני לא עובדת פה" התנצלתי בפנייה, למה כולם חושבים שאני מוכרת..??
"לא" היא צחקה.
"התכוונתי לשאול אם את והבחור ההוא שנכנס איתו זוג?" היא שאלה בחיוך.
"בראיין??" שאלתי והתחלתי להתפקע מצחוק.
"לא , אנחנו רק שותפים לדירה" אמרתי לה.
"אהה באמת..הוא חתיך" אמרה בקצת התלהבות.
"את רוצה שאני אכיר בניכם?" שאלתי אותה בחיוך תחמני.
"א..את תעשי את זה בשבילי?? את לא רוצה אותך לעצמך?" שאלה.
למה שאני ארצה את בראיין לעצמי.
"ממש לא .. יש לי בכלל חבר" שיקרתי לה, רק כדי להרגיש טוב עם עצמי.
"יש לך חבר?" שמעתי את קולו של בראיין מאחוריי.
"היי בראיין, תכיר את .." אמרתי אבל עצרתי כשקלטתי שאני לא יודעת איך קוראים לה.
"איימי" אמרה.
"את איימי" המשכתי את המשפט ..
"היי איימי" אמר לה ביובש.
"היי" אמרה לו בחיוך מבוייש.
"טוב אני הולכת לראות שנייה את השמלה הזאת שם" אמרתי בניסיון להשאיר אותם לבש.
"אני אבוא איתך" אמר בראיין ובא אחריי , איזה אדיוט…
"מטומטם לך תדבר איתה" לחשתי לו.
"לא רוצה, אל תנסי לשדך לי בנות" לחש לי גם בכעס.
"היא אמרה שאתה חתיך" אמרתי לו.
"כן זה בערך מה שכולן אומרות" אמר בשחצנות.
גלגלתי את עיניי והסתכלתי על השמלה השחורה והיפה שנתלתה על הקולב.
"לעזור במשהו?" שאלה אחת המוכרות.
"כן, באיזה מידו…"
"דיברתי אליו" אמרה והסתכלה על בראיין. חצופההה.
בראיין גיחך והביט בי במבט מתגרה.
הסתובבתי לשמלה בחזרה בכעס.
הסתכלתי במידות, איזה חוצפנית היא, הסיבה היחידה שאני לא מתפרצת עלייה עכשיו זה בגלל שהיא תעיף אותי מהחנות ואני ממש רוצה את השמלה הזאת.
העפתי מבט אחרון בבראיין שנתן למוכרת לפלרטט איתו רק כדיי לעצבן אותי והלכתי לתאי ההלבשה.
מדדתי את השמלה, וווואוו, אני רוצה אותהה!!!
החלפתי שוב לבגדים שלי ויצאתי מהתא, התקדמתי לעבר בראיין..
"סיימתם כאן?" שאלתי אותם בחוצפה.
"כן" ענה בראיין מיד.
"בואי נלך" אמר.
"מה עם החולצה?" שאלתי אותו.
"וויתרתי עליה" אמר.
"טוב אבל אני לא מוותרת על השמלה הזאת" אמרתי והראתי לו את השמלה.
"נוו זריז אבל, אני רעב" אמר.
"כדאי לך לשתוק ומהר, כל היום אני מסתובבת איתך וסובלת את הקניות והמדידות שלך" אמרתי לו בכעס.
הלכתי לשלם לקופאית שגם היא לא הפסיקה להסתכל על בראיין.
"כמהההה???" צעקתי כשהיא אמרה את מחיר השמלה.
"כן.." היא אישרה ששמעתי טוב.
"את רצינית?" שאלתי אותה.
"את קונה את השמלה או לא?" שאלה.
"חרא" אמרתי לה ויצאתי מהחנות בעצבים, זה יקר, מאוווד.
רק אחריי כמה דקות שאני צועדת בקניון בעצבים הבנתי שבראיין לא איתי.
"בראיין?" שאלתי בשקט.
אוייש איזה דפוק, הוא לא יכול פעם אחת לזרום איתי ולבוא אחריי.
"אשלי?" שמעתי צעקה מרחוק.
הסתובבתי אליו.
"לאן ברחת מה יש לך?" שאל והתקרב אליי. הוא היה עם כל השקיות של הבגדים שלו בידיים. כמה הוא קונה…
"היא עצבנה אותי, ראית כמה השמלה הזאת עלתהה??" שאלתי אותו בכעס.
"זו כולה שמלה" אמר.
"רציתי אותה..מאוד" נאנחתי והתיישבתי על אחד מהספסלים שתמיד יש באמצע הקניונים.
הוא נאנח
"עזבי אותך שמלה..בואי נלך לאכול משהו"ניסה לעודד אותי ומשך אותי מהספסל לעבר אחת המסעדות.
צחקקתי צחוק קטן ונמשכתי אחריו.
כמובן שגם המלצרית התחילה עם בראיין, נוו איך לא?!
"אז מה..יש לך חבר?" שאל.
"זה לא עניינך" אמרתי לו.
"שמעתי את מה שאמרת לאיימי הזאת, נוו מה זה נכון?" שאל.
"אמרתי לך כבר בראיין, זה לא עניינך"
"הא לא?" שאל.
"לא"
"אז את לא תקבלי את השמלה" אמר.
"איזה שמלה?" שאלתי לא מבינה.
הוא התכופף מתחת לשולחן והרים שקית של החנות האחרונה שהיינו בה.
לקח לי כמה שניות להבין..או מיי גד.
הוא קנה לי את השמלה.
"אומייגד" קמתי וקפצתי עליו החיבוק.
הוא צחק וחיבק אותי בחזרה.
"אני לא מאמינה, תודה,תודה,תודה,תודה" אמרתי לו.
"ברור" אמר והרפה את אחיזתו ממני.
התנתקתי ממני.
"לא" אמרתי.
"מה לא?" שאל לא מבין.
"אין לי חבר…סתם אמרתי לה את זה" אמרתי והשפלתי קצת את מבטי, הוא כלכך הולך לצחוק עליי.
הוא גיחך.
"ידעתי" אמר.
"את רוצה חבר?" שאל פתאום.
הוא התיישב בכיסאו בחזרה וכך גם אני.
משכתי בכתפיי.
"לא יודעת.." אמרתי.
"את רוצה חבר" קבע בחיוך.
"תמיד נחמד שיש מישהו שאוהב אותך.." מלמלתי אליו.
הוא חייך.
"צודקת" הסכים איתי בחיוך.
"מה איתך?יש לך מישהי..או ש'אתה לא מחפש קשר רציני'?" שאלתי בחיוך קצת משועשע.
"אה. ככה?" שאל.
צחקתי..
"אין..אני לא בנאדם שמחפש, אני בנאדם שמוצא" אמר.
"והנה הוא מתחיל…" מלמלתי.
"מתחיל מה?" שאל לא מבין.
"אתה מתנשא אתה יודע?" שאלתי אותו.
"רק לפעמים.." אמר וקרץ.
"צריכים עוד משהו?" הופיעה לפתע המלצרים משום מקום ולא הפסיקה להסתכל על בראיין.
"חשבון, תודה" אמרתי מהר.
"אוקיי" אמרה ועדיין בהתה בבראיין.
"אוקיי!" זירזתי אותה, מה יש לה? שתפסיק להסתכל עליו כבר, הוא בא איתי למסעדה לא איתה!!
היא הלכה. ואני גלגלתי את עיניי.
הסתכלתי על בראיין שהסתכל עליי במבט משועשע וגבות מורמות.
"מה? היא מעצבנת!" אמרתי במעט כעס והוא צחק.