לחיות על הקצה- פרק 1

נקודת מבט של מריאן:
"את בטוחה שאת לא רוצה להישאר?" שאלה אמא מביטה בי בדאגה.
"כן" מלמלתי ויצאתי מהדיוטי פרי,מתקדמת אחרי הורי למטוס.
"מריאן אני יודעת שזה החלטה לא פשוטה בישבילך אבל.." התחילה שוב להגיד משהו אבל ישר קטעתי אותה.
"אמא הכל בסדר באמת אני רוצה לטוס איתכם לקליפורניה לגור איתכם תירגעי." אמרתי ביאוש.
"בסדר" מלמלה והתקדמה עם אבא לכניסת המטוס.
"אני חושבת" מלמלתי לעצמי והתבוננתי דרך חלון הזכוכית שהיה שם,עמדו שם מספר מטוסים חלקם רק נחתו חלקם אמורים להמריא בקרוב ורק אני עוד לא בטוחה בהחלטה הזאת שלי.
זה שווה את זה? להשאיר הכל מאחור ולעבור לקליפורניה להתחיל חיים חדשים,בלי אכזבות ישנות?
הריי זה שאני יעבור לא יגרום לי לשכוח אותו,ומצד שני זה מקום חדש אנשים חדשים.
אני עוזבת משאירה מאחורי אלפי זיכרונות חלקם שמחים וחלקם כואבים.

———————————————————————————————————–
"מרי שלי, קומי" אדם אמר, בעודו מנשק כל חלק בפניי חוץ משפתיי האדומות. אני אוהבת את המשחקים האלו איתו, לעשות את עצמי ישנה בשביל עוד נשיקה אחת.
"אני יודע שאת ערה, עליי לא תצליחי לעבוד. אני מכיר אותך מספיק טוב." אדם אמר בחיוך ונישק את שפתיי נשיקה קטנה.
"בוקר טוב" אמרתי בחיוך מתפנק.
"בוקר טוב לילדת היום הולדת שלי." אדם אמר והגדיל את המרחב בינינו שעד לפני שניה כמעט לא היה.
הוא הרים את המגש שהיה מונח על השידה השחורה שלי. התיישבתי על המיטה ואדם הניח על רגליי את המגש. על מגש היה שוקו חם עם מרשמלו וחביתה בצורת לב מעוות שנראה מצחיק למראה ההשקעה הגדולה שלו.
לאחר שסיימנו את האוכל אדם יצא מהחדר נותן לי להתלבש ליום הארוך שמחכה לי. לבשתי שמלה כחולה פשוטה, בלי יותר מידי עומס עליה, חלקה ופשוטה. אדם היה לבוש בג'ינס כחול משופשף וחולצה לבנה מכופתרת, למרות שהיא הייתה רופפת מעט היא עדיין הבליטה לו את השרירים שלו. הוא הושיט את ידו אליי שאחזיק בה, הנחתי את ידי בידו בחיוך ויצאנו מהדלת. זה בהחלט יום הולדת שאני לא הולכת לשכוח.
———————————————————————————————————–

ללא ספק זה היה יומולדת שלא שכחתי,ככל שאני עומדת ובמביטה דרך החלון ככה עולים לי יותר זיכרונות,יותר געגועים,אני מתחילה להתחרט שאני עוזבת..

———————————————————————————————————-
"שלום" אמרנו בחיוך רחב כשהגענו לפארק,כולם כבר היו שם,וכולם אני מתכוונת לחברים של אדם..הוא התעקש שאני יבוא איתו לשבת עם החברים שלו,בהתחלה סירבתי החברים שלו הם לא החברים שלי,אבל כמה שאני עקשנית הוא עקשן פי עשר ובסוף השתכנעתי.
"או תיראו את הנעלם שלנו" צעק לו אמיר החבר הכי טוב שלו וקם ללחוץ את ידו.
"מה נישמע פרינססה?" שאל אותי ונשק ללחי שלי,אמיר הוא החבר היחיד שלו שאני מתחברת עליו.
"הכל טוב דון זו'אן מה איתך?" שאלתי בחיוך,אמיר היה ללא ספק גבר החלומות של כל אחת כולן רדפו אחריו ורצו אותו וביגלל זה אני קוראת לו דון זו'אן..
"ברוך השם" אמר מחייך וחזר לחברה שלהם,אדם הלך אחריו וגרר אותי איתו.
"מי זאת?" שאל אחד החברים שלהם,היום אנחנו שבוע יחד וזו הפעם הראשונה שאני יוצאת איתם.
"זאת?" שאל אדם ומשך אותי אליו לחיבוק.
"זאת האישה שלי,האושר שלי בחיים." אמר מחייך ונושק ללחי שלי,הרגשתי איך הסומק עולה לי ללחיים לא ידעתי איפה ליקבור את עצמי מרוב הבושה.
"אווו מזל טוב" צעקו כולם..ואני?אני רק התביישתי יותר.
"קטנה שלי" אמר אדם צוחק אוסף אותי לחיבוק כששם לב לבושה שלי.
"אני אוהב אותך." אמר מנשק אותי קלות.
———————————————————————————————————–

ועוד זיכרון צץ בראש,זיכרון מהתקופות היפות ליפני שהוא הרס הכל,לפני שהוא עזב, לפני שהוא הרס אותי!
זה הגיוני שבנאדם יכול להיפרד ממך אחרי שנתיים בלי סיבה ויום אחרי פשוט לקום וללכת?! לא להיפרד,לא להשאיר מספר,זיכרון,משהו?
הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה,שנה שלמה אני מחפשת אותו בכל מקום שאני יוצאת אליו,מחפשת את העיניים האלה שגרמו לי להתאהב,את הנוכחות שלו,מחפשת אותו..
אבל כלום,הוא נעלם,שנה שלמה שאני עדיין בוכה כשאני עוברת במקומות שמזכירים לי אותו.
שנה של געגועים,של בכי,של כאב והכי חשוב שנה שהשתנתי מקצה לקצה.

———————————————————————————————————-
"אני שונאת אותך." צעקתי עליו בכל כוחי,לא נישאר לי כבר כוח,אנחנו בעיצומו של ריב..
"דיי מרי שלי דיי." אמר והתקרב לחבק אותי,כמה שהייתי צריכה את המגע שלו לא רציתי.
"תזוז" אמרתי והתרחקתי מנגבת את הדמעות.
"מרי" אמר והתקדם עלי שוב ושוב הרחקתי אותו.
"אני שונאת אותך שונאת." אמרתי ממשיכה לבכות,רבנו והוא אמר מילים כואבות.
"ואני אוהב אותך ורק אותך." אמר מסתכל בעייני.
"דייי תעזוב אותי אין לי כוח אליך." צעקתי שוב.
"מרי שלי אני בחיים לא יעזוב אותך." אמר ואסף אותי לחיבוק שלו למרות שהתנגדתי.
———————————————————————————————————-

איפה לעזאזל הוא עכשיו?! הוא הרי הבטיח שהוא בחיים לא יעזוב!
הרגשתי דימעה יורדת על הלחי שלי מיהרתי לנגב אותה,כבר חודש שלא בכיתי ביגללו.
"מריאן את באה?" שמעתי את אבי קורא לי,מנתק אותי מכל הזיכרונות.
"כן" אמרתי לוקחת נשימה עמוקה,מסתכלת פעם אחרונה על הארץ הקטנה והיפה שלי וניכנסת אחרי הורי למטוס.
מריאן תיזכרי כל סוף הוא התחלה חדשה.