לחיות מהתחלה-פרק 1

"את בכלל שומעת מה אני אומרת?!" היא שאלה בעצבים ובהתלהבות מעצבנת מדי.
"אן תני לי שקט לשנייה,איך עוד לא נגמר לך האוויר? את מדברת יותר מדי" אמרתי בזילזול
"אני חברה שלך תתחילי לכבד." היא אמרה בכעס ושילבה את זרועותיה
"חברה שלי?" אמרתי מנסה לא לפרוץ בצחוק
"כן אמא שלי אימצה אותך" היא אמרה
"אן קודם כל אף אחד לא ביקש ממנה וגם לא היה מבקש ודבר שני את בת שתים עשרה ואני בת שמונה עשרה אז תחשי לבד." אמרתי
"את רעה וגם נראת כזאת!" היא צעקה והלכה לחדר.איך הגעתי למצב הזה שילדה שקטנה ממני בשש שנים מחשיבה אותי בתור חברה שלה. עליתי לחדרי והבטתי על המחליקיים הלבנות שלי,הזכרונות הציפו אותי וגרמו לאיבריי להתכווץ,לא מגעגוע אלא משנאה לזה.
גדלתי על הקרח,אהבתי את התחושה שהקרח שולט ברגליים שלי ולא אני בהם.התחלתי להתחרות בתחרויות ונצחתי.אחרי תחרות הארצית שנצחתי בה אמי עשתה תאונת דרכים והיא מתה וככה גם החלק של ההחלקה על הקרח מת בתוכי.
לקחתי אותם וזרקתי למרתף לא רוצה שום זכר לעבר שלי,לא רוצה שהעבר יכנס להווה ולעתיד.
התיישבתי על עדן החלון מביאה לרוח הקרה לחדור אל גופי,אני מודעת לזה שחג המולד עוד שבוע וחצי והתחרויות החלקה על הקרח מתחילים וזה הימים הכי נוראים בחיים שלי אז אני מעדיפה לשבת נעולה בחדר לעשן ולהזריק לעצמי סמים.
"קייט!" אמנדה האמא המאמצת שלי צעקה כשנכנסה לחדרי
"אמנדה את צריכה לדפוק על הדלת לפני שאת נכנסת." אמרתי בזילזול
"ראיתי שזרקתי את אלה, למה?" היא שאלה והצביעה על המחליקיים
"כי אין בהם טעם יותר." אמרתי באדישות, היא נאנחה בכובד
"קייט זה הדבר היחידי שעשה לך טוב תנ…" היא ניסתה לומר אבל קטעתי אותה
"אמנדה אין לי כוח לזיבולי השכל האלה,יום טוב." אמרתי בעצבים
"תחשבי על זה.." היא אמרה ויצאה מהחדר סוף סוף,משאירה אותי ואת המזרק. קמתי מהמיטה וצעדתי לעבר המראה מודעת לזה שאני נראת נורא בגלל הסמים. עיניי החומות נראו עייפות עם שחור מסביב ושערי השחור נראה דליל.אני לא מופתעת מזה,זה מה שדיכאון ועישון סמים גורם ואני לא יכולה להפסיק לעשן ולהזריק כי אני חייבת לקחת ממשהו תקווה.