לחיות בשקרים- פרק 8

נקודת מבט שוהם:
"כנס." שמעתי את קולו העבה של אבי מבעד לדלת. פתחתי את הדלת והתקדמתי לאחד הכורסאות שמולו. התיישבתי על אחת מהן בנוחות והסתכלתי עליו.
"אתה מתגייס בסוף השנה, החלטת אם אתה משנה את דעתך? אתה רוצה לקרבי? זה סופי?" אבא שאל אחרי כמה דקות של שקט. בכל פעם הוא שואל על זה, לא מתוך התעניינות בבן שלו, אלא כי אמא מפחדת.
"כן, זה בטוח. אני הולך לקרבי." אמרתי בקביעה. אני לא הולך לתת לו לתמרן לי את החיים כמו לפאר. החיים שלי ההחלטות שלי.
"אני שמח לשמוע. אחרי סיום הגיוס שלך אתה מתארס לבת של אחד מהתאגידים שאיתם אני עובד. זה ייתן לי עוד כוח, והכוח זה העתיד שלכם. אל תשכח שזה גם יכול לעזור לך לאחר שתקבל חצי מהמניות שלי, את 'לה ויולט' פאר תקבל." הוא אמר טקס מהכורסא שלו.
"כבר דיברנו על זה, אני לא מתחתן עם מישהי שאני לא אוהב." קבעתי ונעמדתי.
"כל עוד, אתה הבן שלי, נושא את שמי ודמי, חי תחת קורת הגג שלי, אתה תעשה כדבריי." הוא אמר בחוסר רגישות מוחלטת.
"יש לי שנה עד לסיום הבית ספר, שלוש שנים לסיום הגיוס. כלומר ארבע שנים למצוא דרך לא לתת לך לשלוט על חיי." אמרתי בביטחון והתקדמתי לדלת.
"אל תיתן לי לשלוח אותך לארצות הברית, תאמין לי זה לא כיף להיות לבד בין כל האנשים. לא כולם נחמדים כל כך." הוא אמר כשנעמדתי מול הדלת.
"מזל שלא שאלתי את דעתך." אמרתי ויצאתי מהחדר.
"היי שוהם." פאר אמרה בקופצניות. איך יש לה כוחות במשך כל היום. אחרי שיחה אחת עם אבא אני בקושי מסוגל לעמוד, בכל פעם הוא מוצא דרך אחרת לסגור לי דלת לעולם.
"לילה טוב אחות קטנה." מלמלתי ונישקתי את קודקוד ראשה. עליתי במדרגות לקומה השנייה. נעצרתי במדרגה השלישית והסתכלתי על המסדרון של המנקה, לשם אסור לי ולפאר להכנס. את המנקה עצמה אני מכיר, מורן, אמא אמרה שיש לה שתי בנות יפייפיות, את תכלת פגשתי היא ילדה מיוחדת, את הגדולה יותר לא פגשתי, שמעתי שהיא טסה לארצות הברית, אמא אמרה שהיא חזרה אבל עדיין לא פגשתי אותה.
דלת הכניסה נטרקה, פאר הלכה. ירדתי מהמדרגות והתקדמתי למסדרון. ההבדל ביני לבין פאר שהיא מקשיבה לאבא אני לא.
נעמדתי מול אחד החדרים שבמסדרון והחזקתי בידית הדלת.
פתחתי את הדלת מעט וקיר כחול התגלה בעיניי, הרמתי את רגלי כדי להכנס.
"שוהם." שמעתי צעקה, הצעקה של אמא. סגרתי את הדלת והסתובבתי אליה במבט מתנצל.
"תעלה למעלה לפני שאביך יראה אותך פה." היא אמרה בדאגה ואחרי שנייה נאנחה, חייכתי אליה חיוך קטן והתקדמתי למדרגות.
עכשיו יותר מתמיד אני רוצה לדלת מה יש מאחוריי הדלתות האלה.
כמה סודות יש בבית הזה.

"אז ניסית להכנס לחדר ואמא שלך עצרה אותך?" אורן שאל אותי בפליאה, התיישבנו על אחד הספסלים שבחצר בית הספר.
"בדיוק, המסדרון, החדרים, המטבח אסור לי להכנס למקומות האלה רק למורן." אמרתי בעצבים.
"מורן?" אורן שאל בחוסר הבנה. אורן בן סימון, ילד עשיר, אמא שלו ברחה מהארץ בגלל שאבא שלו איים עליה היום הוא גר עם אבא שלו, הוא שונא אותו אבל הוא אוהב אותו כי זה כל מה שיש לו. אורן החבר הטוב ביותר שלי. הוא ניסה להתאבד בשנה שעברה אבל למזלי הצלחתי לעצור אותו.
"המנקה, אורן משהו בבית לא בסדר אני מרגיש את זה. אבא שלי ואמא שלי לא נותנים לי לצאת מהחדר. אתה ראית אסור לי לעשות כלום אבל לפני תחילת שנה זה היה בסדר, הסתובבתי בחופשיות. כאילו משהו או מישהו לא מסכים לי יותר." אמרתי בחוסר הבנה.
"אחי, החיים שלנו דפוקים." אורן אמר בגיחוך. מאז הניסיון הכושל הוא החליט לקחת הכל בתור צחוק, הוא רציני רק בלימודים וזה כי הוא מת לברוח מהבית.
"אבא שלי סיפר לי על הארוסה שלך." אורן אמר. אבא של אורן הוא המזכיר של אבא שלי בחברה.
"וואלה? מי עומדת להפוך אותי למסכן?" שאלתי בגיחוך.
"ילדה עשירה ומפונקת, כשיגידו לי את השם אני אגיד לך דבר ראשון." אורן אמר והנהנתי בראשי.
אורן חבר טוב. דומה לי, שנינו רוצים חופש, לנשום, אוויר ולהפסיק להיות כבולים.
"אז מה אורן, יש מישהי באופק?" שאלתי והוא הניד בראשו לשלילה.
"לא שמעתם את הצלצול?" אליאן נעמדה מולינו בחיוך.
"היופי שלך סינוור אותנו פשוט." אורן אמר בחיוך פלרטטני.
"תעזוב את הילדה, אתה מפחיד אותה עם החיוך הזה." אמרתי וחייכתי אליה.
היא שונה מכל הבנות פה, טוב כמעט מכולם היא דומה באופי ללימאי, שתיהן נחמדות ולא שופטות לפי הכסף.
"אז מה בנות, על מי ריכלתן היום?" אליאן התיישבה לידי ושאלה בהתעניינות.
"אתמול ניסיתי להכנס לחדר שבמסדרון, לחדר של אחת מהבנות של המנקה הוא היה בצבע כחול, יפה כזה." אמרתי אחרי שאורן הנהן בראשו שזה בסדר.
אליאן הסתכלה עליי בפליאה.
"אין לך מה לעשות שם, זה לא מקום בשבילך." היא אמרה בכעס ונעמדה.
"מקום בשבילי?" חזרתי על דבריה.
"הבית שלי זכותי לבדוק מה יש מאחורי הדלתות." אמרתי בכעס.
"יכולת להפריע למישהו מה הקטע התחלת להיות חטטן כמו כל הסנובים פה?! " היא צעקה לפתע וכולם הסתכלו עלייה.
"אליאן מה עובר עלייך?!" צעקתי בחזרה.
"אתה אידיוט שוהם, זה מה שאתה." היא אמרה והסתובבה.
"לך אליה." אורן אמר כשהתיישבתי על הספסל בחזרה.
"לא, תן לה להרגע." קבעתי וסובבתי את מבטי לכיוון שלה. אני שומר עלייה גם כשהיא לא רואה.
אני שומר עלייה כשהיא עובדת במסעדה ההיא שבעיר, כשהיא עולה במדרגות בית הספר, כשהיא נכנסת בשער ועד לרגע שהיא מסיימת, לעבוד במסעדה.

"אלי אפשר לדבר?" שאלתי והתיישבתי לידה בכיתה שלה. בזמן האחרון אני בא הרבה לשיעורים של כיתות י"א וכל זה כדי להתקרב לאליאן.
"עדיף שלא." היא אמרה בקרירות, היא כועסת על כלום!!
"על מה את כועסת?" שאלתי והסתכלתי עלייה, היא מהבנות שמהפנטות אותך במבט.
"תכבד את הפרטיות של הבנות של המנקה, אולי הן מתביישות." היא אמרה בשקט.
"בסדר אלי, אני מבטיח." אמרתי ואספתי אותה לחיבוק.
"אני מצטער בסדר?" שאלתי והיא הנהנה בראשה.
אני לא יכול אם הילדה הזאת היא משגעת אותי.