"לחיות איפה שארצה לחיות ולהיות מי שארצה להיות " – פרק 3

מנקודת המבט של אביגיל :

קרני השמש של הקיץ העירו דרך החלון והעירו אותי פתחתי את עייני וראיתי את הסלון שלי, הסלון שתמיד הייתי אוהבת לשבת בו בשבת ולשחק,לראות טלוויזיה וסתם לדבר עם המשפחה.
עכשיו כלום לא ככה יותר הכל נהרס, כל כך הרבה פעמים חשבתי על זה שאני רוצה פשוט להיעלם שאף אחד פה לא יזכור אותי יותר, להיוולד למשפחה הנכונה שידאגו לי כמו שדואגים לנופר ולאבירם ושיהיה להם איך להאכיל אותי כל יום.
אבא שלא חוזר מאוחר ושוכב עם נשים בחדר שלי, אמא שלא תעזוב,שלא תהרוס לנו את החיים.
אני בחיים לא ישכח את היום הזה ששמעתי את ההורים רבים מהבוקר -עד הלילה
שחצי שנה אחריי זה הם התגרשו, אמא עזבה עד היום אני מצטערת שלא הלכתי איתה.
למרות שאני ששונאת אותה היא הייתה נותנת לי חיים יותר טובים ממה שיש לי פה עם אבי.
מהחדר שלי יצאה אישה או נערה אני לא הסתכלתי לה על הפנים רק על הרגליים, זה הביך אותי כי בדרך כלל הנשים האלו עוזבות לפני שאני מתעוררת בכלל.

"מי את ?" שאלה ובלית ברירה הסתכלתי עליה לא האמנתי, אתמול בלילה לא ראיתי מי זאת אבל זאת הייתה מוריה
"מוריה ?" שאלתי בחצי צעקה טוב, הייתי קצת בהלם אתמול היא רבה קצת עם אבירם וכבר הם נפרדו? אני כל כך מבולבלת עכשיו…
" אביגיל ? מה את עושה פה ?" היא שאלה באותו הטון שלי שאני שאלתי אותה
"זה הבית שלי, ואת ?" אמרתי בטון יותר רגוע למרות שלצערי,כבר ידעתי את התשובה
היא הסתכלה עליי כמה דקות ונאנחה " פשוט, אל תספרי לאבירם טוב? "
"אני לא מבטיחה כלום." אמרתי
"בבקשה אביגלי את חייבת לחפות עליי," התחננה
"אל תקראי לי אביגלי את לא חברה שלי, " אמרתי בעצבנות
"ואל תצפי שאני אכפה עלייך כי ביקשת זה כי אני רוצה "הוספתי
" תודה, אני לא ישכח לך את זה ," אמרה
" למה את עושה את זה ?" שאלתי מכסה את הפנים עם ידי
"זה עוזר לו אביגיל, הוא שותה פחות ומהמר פחות ."
לא זזתי למשך כמה דקות המשכתי לקבור את פניי בידי עד שאבא שלי יצא מהחדר
" את עוד פה ?" שאל את את מוריה בקול שפעם הערצתי ושעכשיו אני נגעלת ממנו
אפילו לא שם לב שאני פה.
"אני זזה ביי אבי" אמרה ויצאה מהדלת .
טיפשה היא מסתכנת יותר מידי.
כשהיא סגרה את הדלת הלכתי לשירותים וניגבתי את הדמעות הקטנות שהיו לי, אבא שלי !אבא שלי! דמות שאני אמורה לקחת ממנו דוגמא שוכב בקביעות עם מישהי בגיל של הבת שלו.
איזה עולם מוזר גיחכתי לעצמי.
החלפתי למדי עבודה של קפה קפה ויצאתי מהחדר, כן אני עובדת בקפה קפה בכל זאת אני צריכה לפרנס את עצמי ואת אבא שלי כי הוא בקושי עובד כבר.

"בוקר טוב !" צעקתי כשנכנסתי למטבח אני טבחית פה ולפעמים גם בבר משקאות.
תמיד אהבתי לבשל, זה הרגיע אותי השכיח ממני את כל המחשבות הרעות ומכניס לי טובות.
קצת כמו אלכוהול , כששותים אותו שוכחים הכל ושיוצאים מההשפעה שלו נזכרים בהכל.
"אביגיל , מה נשמע ?" שמעתי את עידו בזמן שערבבתי את הרוטב לפסטה
" עידודו, זה לא היום חופש שלך ?" שאלתי
עידו זה אחד העובדים הוא גדול ממני בשנתיים והתחלנו לעבוד פה באותו היום אני נורא אוהבת אותו הוא תמיד יודע איך לעודד אותי כשצריך.
" היה היום חופש שלי, החלטתי שלא יהיה לי יום חופש תשקלי את זה גם אהה ?"אמר
"נראה כבר," חשבתי על זה קצת זה לא רעיון כזה גרוע וגם ככה זה כבר סוף החופש אז אין לי כל כך מה לעשות מהבוקר עד אחר הצהריים.
אחריי כמה שעות ארוכות של עבודה אני ועידו יצאנו להפסקה הלכנו לאחת מהפינות של המטבח מאחוריי המדיח כלים הענקי, יש שם ספסלים כאלו וקולר מים קטן.
"תקשיבי יש היום מסיבה בבית של עמית, תבואי איתי ?" שאל בזמן שנגסתי בסנדוויץ' שהכנתי לעצמי מקודם במטבח.
" בטח , אבל מי זה עמית ?" אני תמיד הולכת למסיבות עם עידו ובדרך כלל הוא מזמין אותי למסיבות של ילדים שאני לא מכירה , אבל לא אכפת לי.
" ילד בשכבה מעליי " אמר
" אהה לא התבלבלתי הוא סיים ללמוד, זה כמו מסיבה לפני גיוס רק עם חברים ," תיקן את עצמו
" שאני יפספס מסיבה עם חתיכים שעומדים להתגייס לצבא ?" שאלתי בציניות למרות שלא היה לי אכפת בין אם זה היה מסיבת יום הולדת של תינוק או מסיבת גיוס העיקר לא להיות בבית שמוריה שם. הקאתי קצת בתוכי שעברה בי המחשבה של אבא שלי ומוריה באמצע, הרגשתי את הדמעות רוצות לצאת כמו ברז עם סתימה שעוד מעט הברז ייפתח מרוב הלחץ של המים.
"אני חושבת שאני יחזור אם איזה מישהו היום לבית שלו ,אז אל תדאג לי אם אתה לא רואה אותי " אמרתי מזהירה מראש.