לו רק

הם היו מטיילים ביחד בפארק. מסתכלים אחד לשנייה בעיניים, ופשוט מחייכים.
הם אהבו אחד את השנייה, אבל לא אמרו דבר, שתקו כמו זרים.
היה מספיק להם רק להסתכל על השמיים הכחולים ולמצוא צורות בעננים.
זה הפך את היום שלהם למושלם, כזה שייחקק בזכרונם לעד.
יום אחד הוא אמר שהוא לא יכול לבוא לסיבוב בחוץ, בלי שום סיבה.. פשוט לא בא.
יום לאחר מכן היא רואה אותו עם מישהי, חברה חדשה..
הם היו כל הזמן ביחד.. כל צחקוק שלה וחיוך שלו פשוט שבר אתה מבפנים.
שבר את הלב שלה לרסיסים, גרם לה להרגיש ריקה וקרה.
הוא פשוט עזב אותה, הפסיק לדבר.. בלי התראה מוקדמת, בלי להגיד שהוא משחרר.
עברו הימים והוא רכש לעצמו חברים חדשים, אז היא כתבה מכתב, שישאר במגירתה לעולמים.
"אני לא יודעת מה עובר עלייך, מיכאל.
הייתי בטוחה שאנחנו נהיה ביחד בסופו של דבר.
היה לנו קשר שלא היה ניתן לפרום, היינו כמו סלע שאף אחד לא יכל לשבור.
אני מקווה שאתה שמח עכשיו.. אני באמת רוצה שיהיה לך טוב.
אם לא היה לך טוב איתי, כנראה שאני לא ראויה לך.
אתה בן אדם מדהים עם לב זהב, ששבר לי את הלב בלי להכנס לקרב.
אתה לא ידעת, לא העלת בדעתך מה אני מרגישה.
לו רק היינו מדברים, לו רק קול היינו משמיעים.."

היא לקחה תיק ומהר עזבה, חזרה להורים שלה בארץ רחוקה.
הם גרו כמשפחה, פה בישראל, עד שלהורים שלה לא היה כוח להלחם.
היא הבטיחה למיכאל שהיא תשאר איתו, והיא נשארה אצל סבתא שלה כדי לוודא שזה יקרה.
ועכשיו היא רחוקה, היא כבר לא מקיימת את ההבטחה.

עברו שנים, ומיכאל רצה ליצור קשר.
הוא הלך לביתה של הסבתא וביקש להסתכל במגירה.
שם היה המכתב, עם הדמעות היבשות אך הטריות שלה.
הוא קרא אותו, ופשוט בכה.
לו רק היה מספר לה, שאותה חברה.. היא רק קרובת משפחה רחוקה.
הוא היה צריך לארח לה לחברה, וכל הזמן הזה הוא חשב, למה ממנו היא התרחקה.
אם הם רק היו מדברים, אם קול הם היו משמיעים..
הם היו יכולים לגדול ומשפחה להקים.