לוס : משחק המוות של האלין פרק 4

כפתרתי את הכפתורים בחולצת הפסים הלבנה שחורה שהתכוונתי ללבוש למועדון, החצאית כבר הייתה במקומה ורק הייתי צריכה להשחיל את קצה החולצה הימנית אל תוך החצאית קצת והשאר החולצה להשאיר למעלה. התיישבתי על המיטה בשביל למשוך את הגרביון ברך השחור ומעל את מגף העקב השחור והגבוה. התלבושת נראתה ביחד מדהים, אני מוכנה להודות שאולי גם אחרי נפילת מצב הרוח שלי, צבעים לפעמים מכניסים שמחה לחיים, במיוחד הצבע האדום אז של הקרדיגן.
דלת נפתחה ונטרקה מאחורי, ישרתי אליה מבט "הוא עדיין עומד כאן." אמר גלוריה, שיערה החום היה מונח על חזה והוא היה ארוך, הרבה יותר ארוך משלי, עיניים חתוליות בצבע שקד, פנים ארוכות פוני לצד שהסתיר את הגבה השמאלית שלה וקצת את עין השקד שלה. היא לבשה שמלת מיני אדומה אדוקה באזור המותניים, מנופחת למטה, קפלים,קפלים ירדו מטה, על רגלייה היא לבשה נעלי עקב מנומרות בצבע גוף עם כתמים חומים. אחרי שניקולאי הודה בפניי ששלחו את אבא שלי בגלל שהוא נגע בראיה שלו ובגלל זה הוא הפך להיות הזנב שלי, הלכתי לבית של גלוריה ולבנדר בשביל להתרחק ממנו. הוא לא הספיק לתפוס אותי, הריצה שלי הייתה יותר מידי מהירה בשבילו, במיוחד אחרי שקבלתי את כוחות הריצה שלי מאימא שלי שנחשבת כהדמפרית הכי מהירה בכול העולם כולו והכי חזקה בהתחשב למצב שהיא מלכת הדם. הלכתי איתן לקניות רק בשביל להשכיח ממני את ניקולאי, הוא הביט בי במבט כזה עצוב כשאמר שהעיניים שלו נפגעו, מה שלא יחסתי חשיבות לכתמים הלבנים בעין שלו, הוא חצי עיוור.
"אלוהים אדירים הוא לא רוצה למות?" רציתי לאחוז במשהו ולמחוץ אותו מרוב כעס, כשפזלתי עיניים לכיוון גלוריה שעמדה והביטה בניקולאי דרך העינית היא לא יכלה להסיר את העיניים ממנו, היא רק עמדה שם ונשענה על הדלת.
"יש לך שומר חתיך, מה את מפגרת?" הנהנתי, קצת.
"רוצה אותו? את מוזמנת לקחת אותו רק תני לי להגיד את זה לסבא בלאד והכול מוכן." הלוואי ובאמת יכולה להביא אותו כמו חפץ אבל הוא בן אדם, ועד כמה רציתי שהוא יהפוך להיות חפץ אני לא יכולה לעשות שם דבר חוץ מלברוח ממנו. אבל הוא בסופו של דבר יתפוס וימצא אותי, הוא הרי חלק מהיחידה של אבי.
"תשמעי אני יודעת שהוא יבוא איתך למועדון, אבל בבקשה תרחיקי אותו ממך כי לאד יש חוקים." אמרה לבנדר ואני ידעתי לאיזה חוקים היא מתכוונת, לבנדר הייתה בעלת שיער ארוך שמהשורשים הוא יוצא חום אבל למטה, מקו הפנים ומטה הוא בלונד צבוע, יש לה עיניים כחולות ופנים בובתיות בעלות לחיים ורדרדות.
"אל תדאגי, חשבתי שאת מכירה אותי יותר טוב." אנחנו מכירות כמעט שנתיים, כשהתחלתי לברוח מהמציאות שלי וללכת למועדונים, ובשנתיים האלו נתתי לה החלטה, האם להיות חברה שלי או לברוח. היא בחרה להישאר חברה שלי, הודות למשפחה שלי ולמי שאני , הרבה אנשים לא רוצים להתעסק איתי ואני מוצאת את עצמי בסופו של דבר לבד. נהייתי סלב, אבל סלב בודד. אותו דבר לגבי גלוריה, אותה פגשתי במועדון סנאק בעיר העתיקה, היא הייתה חדשה בעיר ולא ידעה על הערפדים התחמנים שגרים כאן. בתור בת אנוש מפתה, היא יכולה להיות בצרה צרורה.
נעמדתי מול המראה בעודי רוכנת ומעבירה את המסקרה השחורה על הריסים שלי ומיישרת אותם, גורם להם להיות עבים יותר ויותר ארוכים. העיניים הירוקות שלי בולטו והמסקרה גרמה להם להפוך ליותר גדולות.
"לך יש את אד, לך יש את מי שאת רוצה ואני רוצה את השומר הראש הרוסי שלך." פנתה גלוריה בהתחלה אלי ואז אל לבנדר, הנחתי את אצבעותיי על רקמותיי ונשפתי בבוז.
"באיזה עוד שפה להגיד לך? אתה רוצה אותו? קחי, הוא שלך." אני כבר לא יודעת איך לגרום לו לעזוב, כבר לא אכפת לי שיש לי שומר ראש שעומד לידי בכול דבר. מבחינתי הוא לא קיים, מבחינתי שילך אחרי לכול מקום שהוא רוצה רק שיעזוב אותי בשקט ולא ידבר איתי, אפילו שלא יגיד מילה אחת.
"טוב אנחנו צריכות לצאת , יש לנו נסיעה של שלוש שעות דרך גבול קליפורניה בשביל להגיע למועדון. מזל שדל נורט' נמצא בגבול למה עוד היינו צריכות לקחת מטוס." לבנדר נעמדה על נעלי העקב הלבנות שלה והחלה ללכת לדלת, בעודי מסיימת למרוח את השפתון הדק ובשנייה אחת חטפתי את הפלאפון והייתי בעקבותיה. כשפתחתי את הדלתות יכולתי לראות את ניקולאי עומד נשען על הקיר הלבן, בעודו לובש בדיוק אותו מכנס ג'ינס שבחרתי לו רק הפעם הוא לבש חולצה שחורה מכופתרת ונעלי ספורט שלא ראיתי אצלו בארון, זה מוזר, מאיפה הוא השיג אותם ?
"אתה בא איתנו?" שאלה גלוריה והעיפה את השיער שלה לצד בשביל לתת לבושם שהיא התיזה על עצמה להתפזר במקום שאנחנו נמצאים, שובל הריח הגיע עד אלי שעמדתי מספר צעדים ליד הדלת והיא עמדה כמה שיותר צמוד לניקולאי, מתרחקת ממני.
"כן." הוא אמר בקרירות בלי להוסיף שום מילה.
"אתה נוהג." צעקה לו לבנדר ברגע שפנתה אל עבר המדרגות ונעלמה מבעד לפינה אל עבר המדרגות. גלוריה חיכתה מספר שניות וחייכה חיוך אחרון לניקולאי לפני שגם היא נעלמה מבעד לפינה. לא ידעתי במיוחד מה לומר, אחרי שאני מסתכלת עליו ידעתי שאולי קצת הגבתי בגועל, בכול זאת האדם איבד חצי מהראיה שלו, וזאת גם לא בדיוק אשמתו שהוא נפגע אבל זאת אשמתו שזימנו את ההורים שלי לאלאדור.
"אני מצטערת בקשר לראייה שלך, ערפדים גם יכולים להיפגע בעיניים." מלמלתי והתקדמתי מולו אבל יד תפס אותי, הוא לא סיבב אותי לעברו כמו שציפיתי אלא הוא רק עצר אותי מלהתקדם אל עבר המדרגות. היד שלו הייתה קפואה, כמו אצל גופה לא חמה כמו אצל שאר הערפדים. מעניין אם הגוף שלו קר כמו הידיים שלו, הם העבירו בי צמרמורת והרגשתי איך פתאום משב רוח קפוא גורם לי לא לזוז מבעד לקיפאון.
"האלין אני צריך שתבטחי בי, הבטחתי לאבא שלך שאנחנו נסתדר." לא רציתי לתת לו להרגיש בנוח כשהוא מדבר על אבא שלי, אבל ידעתי שאני לא יכולה לשמור לו טינה על כך כי בסופו של דבר אבא שלי היה חוזר למלחמה, הוא נמצא שם בקבע מאז שנולדתי. מאז שאני זוכרת את עצמי.
"לעולם אל תבטיח דברים שלא תוכל לקיים." אמרתי את זה לאבא שלי, בגיל שלוש עשרה כששמעתי אותם מדברים לגבי נספח מספר ארבע. אבא שלי ראה אותי, הוא אמר לי שהוא מבטיח שלא יקרה לו שום דבר והוא יחזור במהירות האפשרית. אולי הוא חזר, אבל הוא נעלם בסופו של דבר פעם נוספת.
רק שהפעם הוא לקח איתו גם את אימא שלי, הייתי רוצה לטוס לאלאדור, לאסיה, לרוסיה מרכז המלחמה אבל מלחמת הצללים שם תוקפת את כול היבשה וההורים שלי סגרו את שדה התעופה. אין לי מושג איך אימא שלי אמורה להגיע לכאן בזמן כדי לנאום אבל יש לי הרגשה שהיא תגיע, אימא שלי היא אדם שמקיים את ההבטחות שלו.
"אני מצטער בקשר לאבא שלך, ואני מצטער שהייתי צריך להגיע לכאן ולהיות צמוד אליך עשרים וארבע שעות אבל אני חייב את החיים שלי לאבא שלך. והוא ביקש ממני לשמור עליך, זה בדיוק מה שאני עושה. אני מבקש ממך, מספר חודשים ואני חוזר לאלאדור." רציתי להגיד לו אין לי בעיה, אני יכולה לחיות איתו מספר חודשים אבל האגו והציניות שלי היו כה גדולים שהם ניצחו אותי ולא נתנו לי לומר את התשובה שבדיוק רציתי לומר.
"תצטרך לגרום לי לבטוח בך, תצליח, תשאר פה עד מתי שתרצה. גם אם זה יותר ממספר חודשים," בלעתי את רוקי כי הבנתי שאני מעמידה אותו, פה, מולי ויש לו הזדמנות אחת, "אנחנו מאחרים, במועדון הזה, לא אוהבים מאחרים." אמרתי והסתובבתי כדי לרדת במדרגות, ראיתי את סבא בלאד מדבר עם מישהו בפלאפון ועוד לפני שהוא הספיק להסתובב אלי ולהגיד לי עם מי הוא מדבר, רציתי במהירות אל עבר הפלאפון וחטפתי אותו מכף ידו, מקריבה אל אוזני ונושמת לרווחה מרוב התרגשות.
"אימא." אמרתי וקולי נשמע כה עצוב שחשבתי שאני עומדת לבכות, "הבטחת שתחזרי, סבא אמר שתחזרי, את חוזרת נכון?" גמגמתי בין משפט למשפט, החזות הקשוחה שהראיתי לניקולאי ירדה ממני ושוב חזרתי להיות הילדה של אימא.
"הבטחתי לא ככה? חמודה, אני מתגעגעת אליך ואני מצטערת שפספסתי את יום הולדת שש עשרה שלך. אני מקווה שאת לא כועסת עלי." הרגשתי איך הדמעות עומדות על סף העין שלי, עצמתי את עיניי ומשכחתי באפי.
"לא," אמרתי ופקחתי את עיניי, "אני לא כועסת." וזאת הייתה האמת, אני באמת לא כועסת כי יהיו לי עוד הרבה ימי הולדת, העיקר שהיא לא תחשוב שאני כועסת עליה, אני לא כועסת עליה.
"אני שמחה." יכולתי לשמוע את דמעות האושר של אימא שלי מבעד לפלאפון.
"אימא, אבא לידך במקרה? אני רק רוצה לשאול אותו בקשר למתנה." אמרתי בקול צרוד שהגיח ממקום בלתי צפוי.
"ניקולאי? כן אני דיברתי עם אבא, את הילדה שלי ואני יודעת שאת מספיק בוגרת בשביל שיהיה לך זנב. אם הייתי במקומך גם אני הייתי מנסה להיפטר ממנו, תאמיני לי שעברתי את זה מספר פעמים עם אבא שלי. אני רק מבקשת ממך לעזור בסבלנות ולחכות שהאיומים יחלפו, המלחמה עומדת להיגמר עוד מעט. מספר חודשים והוא יחזור בחזרה, תבטחי באבא." הנהנתי והחלפתי עם אימא שלי מספר מילות פרדה שמלוות בהבטחה ואהבה וניתקתי. ידעתי שניקולאי הקשיב לשיחה, הוא ערפד ויכולת השמיעה שלו יכולה להגיע למרחקים אז רק הסתובבתי אליו והוא הנהן לעברי, מסמן לי בראשי שהוא לוקח את ההזמדנות שנתתי לו.
ואם לומר את האמת, אני אפילו לא בטוחה לגבי ההזדמנות, האם אפשר לבטוח באדם הזה שנקרא ניקולאי לבנקין?