לוס : משחק המוות של האלין פרק 3

"אין לך אפילו חולצה או מכנס ללבוש חוץ מהמדי צבא האלו?" פתחתי את הארון שלו בשביל לראות איזה בגדים יש לו, אבל חוץ ממדי צבא ירוקים לא היה לו שום בגדים אחרים, אתם בוודאי צוחקים עלי. איזה בן אדם יכול ללבוש אותם בגדים כול יום? הוא לעולם לא יכנס למועדון הערפדים החדש בקליפורניה, הסלקטרונים שם יזרקו אותו. ברור שזאת מטאפורה בשביל להרים את השומר הרוסי השרירי הזה צריך לפחות חמישה סלקטורים ערפדים כי בני אנוש לא יכולים להרים אפילו את הזרת שלו.
"באתי לכאן בשביל לעבוד, לא בשביל לצאת למסיבות." הוא אוהב להרוס לי את מצב הרוח.
תפסתי בראשי והרכנתי את ראשי בשביל לקחת נשימה עמוקה, אני רוצה להרוג אותו כאן ועכשיו לפני שאני יפתח את החלונות ויקפוץ מהקומה הגבוה ביותר בארמון לוטוס.
"אני הולכת למסיבה איתך או בלעדיך, הפעם אתה צריך לבחור." הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו במבט מפסיד, הוא עמד ישר עם הידיים על הנשק שהיה תלוי על כתפו, הוא נראה כבד ויחד עם הנעליים שעל הרגליים הייתי במקומי כבר מאבדת את ההכרה מרוב כובד.
"אין לי פה ברירה," הוא הביט בי בלי להזיז את עיניו ממני, "אבל אני הולך במדים שלי." צחקתי ויצאתי מהחדר כשהוא בעקבותיי, לא אמרתי לו מילה אלא רק הלכתי אל החדר שלי. אני חייבת לבחור איזה שמלה אני אלבש היום בשביל לדעת איזה בגדים אני הולכת להתאים לניקולאי.
השם שלו לגמרה לא בסדר, אני לא יכולה להתרגל לשם הזה, מוזר.
כשפתחתי את הארון שלי בתנופה התחלתי לחטט בין כול השמלות שהיו תלויות, בזמן האחרון אני גודלת מאוד לאט, כי אימא שלי אמרה ככול שאני מגיעה לגיל שמונה עשרה ככה אני גודלת יותר לאט, עוד מעט אני אפסיק לגדול, תודה לאלוהים, נזכר.
כשכול השמלות נראו כמעט אותו דבר החלטתי פשוט להתאים בגדים, אין לי זמן כי זה גם למצוא מה ללבוש, למצוא מה להתאים לניקולאי, לדבר עם הבנות ויש עוד איזה מספר שעות נסיעה לקליפורניה דרך מעבר הגבולות של בלאדליינס. אם קליפורניה לא הייתה תחת בלאדליינס הייתי צריכה לקחת מטוס כדי להיכנס לשטח המדינה. אז החלטתי ללכת על חולצה לבנה עם פסים שחורים לאורכה, מכופתרת, חצאית שחורה קצרה ומעל קרדיגן קצר אדום.
עם הנעליים אני אתמודד אחרכך.
"אני יכולה להיכנס להחליף בגדים או שאתה רוצה להיכנס איתי?" השארתי את הדלת פתוחה כשהתכוונתי להיכנס לשרותים הצמודים בשביל להחליף בגדים, שמעתי אותו מתקדם אחרי כשצעדתי לעבר הדלת.
"זה בסדר." הוא אמר ואני חייכתי לעברו חיוך ציני רחב ודחפתי את דלת העץ מאחורי, נושמת לרווחה כשאני מבינה שזה רק היום השני שלי עם שומר הראש הרוסי שלי ואני כבר רוצה להרוג את עצמי, אני נשבעת שאני אתן למישהו להרוג אותי רק בשביל להיפטר ממנו.
אולי כולם זוכרים אותי בתור הילדה המתוקה שהייתי לפני שנה וחצי, כשהייתי בת שלוש עשרה אבל לא עוד, לא אחרי כול האיומים שחוויתי, אחרי כול המרדפים, אחרי כול המוות שראיתי במשך העשר שנים שאני כמעט חיה.
ההליכה הזאת למעודני ערפדים רק משחררת אותי מהעולם המציאותי שאני חיה בו, כי מועדוני ערפדים זה עולם אחר לגמרה ממה שכולם מכירים. השתייה, העישון, הערפדים שם, התשוקה שזורמת באוויר וגורמת לשיכרון חושים, גורמת לך לשכוח מי את והבת של מי את.
"זה מה שאת מתכוונת ללבוש למסיבה? את לא חושבת שזה קצר מידי?" הרמתי את שיערי החום בשביל לבדוק איזה תספורת מתאימה יותר כשניקולאי העיר לי זרקתי את מבטי לרגע אל עבר החצאית שלי וגיחכתי.
"בפעם אחרונה שבדקתי אתה שומר הראש שלי ולא אימא שלי, אז ברגע שתהפוך לאימא שלי נדבר." פלטתי בלי לחשוב פעמים וחזרתי לשירותים בשביל להחליף בחזרה אל בגדי הבית שלבשתי.
"עוד כמה תמשיכי להתהלך בארמון?" ניקולאי נדנד לי כשיצאתי מהחדר שלי והתחלתי לעלות לקומה השלישית איפה שהחדר של סבא בלאד נמצא, מעניין אם אני יוכל למצוא שם בגדים שיתאימו לניקולאי, הצבע שיתאים לו ללבוש הוא שחור במיוחד שבחרתי חצאית שחורה וחולצה בעלת פסים שחורים, וכמו שאני מכירה את סבא שלי הוא אוהב ללבוש שחור. לפעמים זה מוזר להגיד סבא במיוחד כשהוא בן שלושים או פחות והבגדים שהוא לובש, המידה שלו לעולם לא משתנה. מעניין עד כמה זה כיף להישאר בגיל הזה לנצח?
"אתה בחרת להיות הזנב שלי, תתמודד." לא רק שהוא מקטר על זה שאני מסתובבת הרבה, הוא פשוט לא מבין לאן הוא הכניס את עצמי כשהוא הציע להיות שומר הראש שלי. אני יודעת כבר איך לגרום לו להתפטר, זה לא קשה רק דרוש קצת מאמץ וכוח רצון, הוא יברח במהירות.
"זה בכוונה?" הוא גיחך, "אל תדאגי, אני לא עומד להתפטר." סובבתי את ראשי מבעד לכתף כדי לראות את החיוך המשועשע על פניו, כאילו הוא קרא את מחשבותיי. הוא חושב שזה לעזאזל משחק? אין בעיה, אפשר להרים את הרמה בצעד אחד למעלה.
נכנסתי לחדר של סבא בלאד ופתחתי את הארון, הוא היה מלא במותגים בצבע שחור, בגדים שיתאימו לחולצה שלי בצורה מושלמת. הוצאתי מכנסי ג'ינס שלא ראיתי את סבא לובש כבר הרבה מאוד זמן וחולצה טי-שורט שחורה רגילה בלי שום קשקושים עליה. הג'ינס הזה כבר לא מתאים לגיל שלו, זה יותר לגיל העשרים וזה מתאים יותר לניקולאי.
החזקתי את הבגדים שבידי ויצאתי שוב מהחדר, בפעם האחרונה והלכתי אל החדר שלי בשביל לבדוק אם הבגדים האלו יתאימו לניקולאי לצד החצאית שלי, הוא נשף בבוז והלך אחרי בעודי שומעת את הנשק שלו חובט בגופו, הייתי יכולה לראות בראשי אותו מגלגל עיניים.
לא הייתה לי בדיוק התוכנית איך להיפטר מניקולאי אבל ידעתי שברגע שהוא יכיר את החברים שלי, יכיר את המועדון ויכיר אותי, אין דרך חזרה.
"אוקי, אז תלבש את זה אני רוצה לראות איך זה נראה עליך." אמרתי והגשתי לו את הבגדים כשהוא נכנס אל החדר, ניקולאי הרים גבה בהתפעלות ושאל אם אני רצינית רק בעזרת תנועת הגבה, הרמתי את עיניי למעלה בתסכול ולא זזתי ממקומי.
"טוב." הוא חטף ממני את הבגדים בזעם וכמעט ושרט אותי, התנשפתי כשכוח מסוים הדף אותי לאחור ואני ידעתי שניקולאי עשה את זה בכוונה. הוא התקדם לעבר השירותים אבל שיעול שלי עצר אותו, שלבתי את ידיי והרמתי את ראשי בשביל להראות לו שזה לא הפריע לי.
"כאן." אמרתי, "מולי."
"את צוחקת נכון?" פניו הזדעפו לכעס עמוק שהיה חבוי הרבה מאוד זמן, או שהוא פשוט הדחיק אותו ולא רצה שאני יראה אותו. אני לא מתכוונת להפסיד במשחק הזה, אני לא מתכוונת לתת לו לנצח. הוא לא יודע לאן הוא נכנס ברגע שהוא הסכים לשמור עלי, אף אחד לא מתעסק עם הלוטוסים ואם הוא רוצה לנסות אותי הוא יצטרך להתמודד מולי בדרך הקלה או בדרך הקשה, הוא הבוחר.
"אלא אם כן אתה מתבייש." ניקולאי צעד לעברי כשמעתי את הצעדים הנוקשים שלו על הרצפה החדר, הנעליים הכבדות שנשמעות על הפלקט, קולות הנשימה שלו ובין רגע אחד הוא נעמד מולי כשהוא גבוה ממני כמעט בחצי ראש. היא הביט בעיניי ואני נשענתי לאחור בשביל לתת לו להנות מהספק ברגע הזה, כשהוא מרגיש מאיים בצורה הזאת שהוא עומד.
הוא גיחך חצי גיחוך מהיר והנהן לעברי בהנהון ציני והוריד את הנשק שלו לרצפה, הרובה הענק השחור שלו היה כבד ושמעו אותו כשהוא פגש את הרצפה, ממש חבטה אדירה שגרמה לי למצמץ.
ידיו של ניקולאי עברו על חולצת מדי הצבע הירוקים שלו והוא פתח את הכפתורים של החולצה וחשף גופיה לבנה, מתחת לגופיה הלבנה היה אפשר לראות את הגוף החסון שלו, הזרועות השריריות שלו, הקעקועים שכיסו את גופו ולבן אדם הזה אין שום סיבה בוודאות להתבייש בגופו שלו אלא אם חסרים לו תאים במוח. הוא נראה טוב, כמובן שחלק מהסיבה שהוא ערפד אז יש לו את היכולת הערפדית שלו אבל השאלה היא, איזה מוטב יצא מהגוף הזה?
הוא לבש את החולצת הטי-שורט והמכנסיים ואפילו לא הראה שום סימן של חרטה על כך, הוא התלבש בכזאת קרירות שצמרמורת עברה בגופי.
"מרוצה?" נשכתי את שפתי התחתונה והורדתי את ידי למטה בעודי מתקרבת אליו, הג'ינס יושב עליו טוב, מתאים לסגנון הערפדים במועדון אבל אני לא אוהבת איך שהחולצה יושבת עליו, יותר מידי פשוטה.
"אולי חולצה מכופתרת?" שלבתי זרוע אחת על השנייה והרמתי את כף ידי בשביל להשעין את ראשי עליה בזמן שאני נמצאת כאן בדילמה רצינית, "אבל אז זה לא יהיה יפה כי אני לובשת חולצה מכופתרת." נצטרך לחזור לחדר של סבא בשביל לראות איזה עוד חולצות הולכות עם הג'ינס הזה, או שאולי אפשר חולצה לבנה במקום שחורה? טוב, את זה אני חייבת לבדוק.
"אולי אני הלך בלי חולצה בכלל?" הוא נשף בבוז והוריד את החולצה השחורה ועיניי התמקדו בקעקוע של הצלב ולידו ראשי תיבות A.R , זה מוזר. הרמתי את ידי ונגעתי בצלב הקרס שהיה על החזה שלו, הגוף שלו קפא לרגע ואני התחלתי להתרחק לאחור. אני כבר ראיתי את הקעקוע הזה ולא פעם אחת.
"תגיד, אבא שלי חזר למלחמה באלאדור כדי למלא את המקום שלך? כי אתה כבר לא פעיל?" התנשמתי בכבדות וניסיתי שלא להראות מופתעת אבל הייתי מופתעת, זה היה מוזר ששלחו את אבא שלי פעמיים לנספח ארבע, אמרו שחסר מפקדים.
"הייתי מפקד של MRI, יחידה ששולטת בפעילויות המוח של האויב אבל הראיה שלי נפגע במבצע מסוים והוציאו אותי." הוא אמר בקול עצוב פגוע.
"ברור," אמרתי בקרות, "ובתמורה לכך הגעת לכאן בשביל לשמור עלי. תודה, היית יכול להישאר ביחידה הזאת שלך." התרחקתי ממנו ויצאתי בזעם מהחדר.