לוס : משחק המוות של האלין פרק 2

"לין הכול בסדר?" שמעתי את שמי המקוצר, לפי הקול זיהיתי מי דיבר אלי מכול האנשים שישבו ואכלו את ארוחת הבוקר שלהם, המזלג שלי היה נעוץ במספר תפוחי אדמה שהתגלגלו על הצלחת הלבנה והשאירו שובל של מרגרינה זהובה לאורכה.
"הכול מצוין, למה אתה שואל, ציי'ס?" הרמתי את עיניי והבטתי בברמן של אימא שלי, שבמקרה מכין לי את כול המיצים הסחוטים שאני אוהבת. הוא סיפר לי שכשאימא שלי הייתה בגיל שלי היא הייתה כבר שותה אבל אצלי זה הפוך, אני לא מתקרבת לשתייה חריפה, לאומת זאת עישון..
"התפוח אדמה שלי הפך מזמן להיות כבר פירה." הנחתי את המזלג לצד הצלחת בידיים רועדות וניגבתי את כפות ידי במפית לבנה ששכבה מתחת לצלחת, הייתי שקועה במחשבות מהמשפט שלוגן אמר לי. הוא כבר עזב כי אמרתי לו לעזוב, המסכה של הדמות הצינית שלי ירדה מהפנים וחזרתי להיות אותה ילדה מפוחדת שתמיד הייתי, כולם יודעים את זה, שלמשפחה שלי יש עבר אפל ואף אחד לא מנסה להסתיר אותו, חוץ ממני.
אימא שלי, היא, היא בת אלמוות . הרגו אותה יותר פעמים ממה שאני יכולה לספור, נגמרים לי המספרים בכול פעם שאומרים לי שאימא שלי הקריבה את החיים שלה בשביל להציל מישהו, אבל אני יודעת שפעם אחת, הפעם הקטנה הזאת שמסתירים ממני, שהיא הקריבה את עצמה בשביל מישהו כשאני הייתי בתוכה. היא הקריבה אותי.
אבל אף פעם לא היה לי את האומץ לשאול אותה, מה היא חשבה לעצמה באותו הרגע כשהיא הרגה אותי ולטובת מי היא עשתה את זה? לכולם את השלדי בארון, את הסודות האפלים שלהם ואני מתכוונת לגלות אותם, כי כול מי שיושב סביבי בשולחן יודע חלק מהחיים שלי וברגע שאני אחבר את כול החלקים ביחד אני אקבל את התמונה המלאה.
" אתם יודעים אולי מתי ההורים שלי חוזרים? אני יודעת שאצל אבא שלי הנספח שלו היה כבר אמור להיגמר, לקחו אותו לאלאדור לפני הרבה זמן." אם אני לא טועה זה היה הנספח השני הארוך ביותר, הנספח הצבאי הראשון מספר ארבע שהוא קיבל היה לפני שנה וחצי, כשהייתי בת שלוש עשרה.
"הם צריכים לחזור בקרוב, לפחות אימא שלך. התוכניות הפולטיות להרחבת בלאדליינס לקנדה מתחילות לצמוח." אמר סבא, הייתי שקועה קצת במחשבות שלי אבל עדיין הקשבתי לכול דבר שהוא אמר, לפחות משהו טוב יוצא מהרחבת בלאדליינס, אימא שלי תחזור לעיר.
בכול זאת בלאדליינס השתלטה על וושינגטון, נבדה ואיידהו, קליפורניה מאוד קרובה צריך רק לבנות גבולות ימים ולחתום על סכום מסוים שהאום או יותר נכון הראשויות העליונות סוגרות עליו וקליפורניה חלק מבלאדליינס. עם קנדה זה קצת יותר קשה כי זאת מדינה עצומה ונמצאת תחת איום של כוחות ההתנגדות באירופה הנמצאת מחוץ לתחומי הממלכות.
"סטיבן הרפר הסכים להיפגש עם אימא שלי? זה דבר חדש." תמיד ידעתי שאימא שלי משיגה כול מה שהיא רוצה אבל סטיבן הרפר הוא עקשן כמו פרד, הוא אפילו לא רצה להקשיב למה שיש לה להגיד ומיד התנגד להיות חלק מאחת הממלכות. אני לא בדיוק מבינה בזה, אני לא יודעת מה יעזור להם אם הם יהיו תחת אחת הממלכות אבל אם אימא שלי יושבת על זה כול כך הרבה שנים כנראה שזה חשוב.
"כנראה שבימים הקרובים יהיה טקס נאום, אז תגידי לי מתי תלכי לקנות שמלה חדשה." סבא שלי אפילו לא רב איתי, הוא רק מביא לי את הכרטיס האשראי שלו או כסף מזומן וצועק עלי ללכת לקנות שמלה שתייצג את המשפחה שלנו. ממה ששמתי לב, שמלות שחורות חשופות חזה הולכות טוב בטעם שלי ושל אימא שלי, היא סיפרה לי שהיא הייתה עושה את זה בגיל שלי בשביל לגרום לאבא לקנא אבל אני לא עושה את זה בשביל לגרום למישהו לקנא ולגלות מי אני, אני עושה את זה בשביל למשוך את האנשים הנכונים למטרות הנכונות.
"אני לא נמצאת פה בימים הקרובים." הסתכלתי על סף המזלג ונעצתי אותו בחתיכת הבייקון שהסתתרה מאחורי הרמת מחית תפוחי האדמה שעשיתי מרוב עצבנות.
"את..את לא נמצאת פה בימים הקרובים?" גמגם סבא בעודו פוער את עיניו לעברי.
"אני אמרתי לך, יש לי אירוע בקליפורניה." זה לא נכון בדיוק, אני פשוט הולכת לפתיחת מועדון ערפדים חדש, ובכול מועדון ערפדים יש את הערפד הטועה שאני מצליחה להפיל אותו בקסמיי ולהפוך אותו לקורבן הזהיר שלי.
"של מי?" נוא ניסה לתחקר אותי כי הוא לא זוכר שאמרתי לו על האירוע, והאמת שבאמת לא אמרתי לו.
"בן דוד של לוגן, מק לוניס." הכנסתי את הבייקון לפה והסתכלתי ישר לעיניו של סבא, אחד הסימנים שמראים שאני לא משקרת הוא להביט בעיניים. כול הבולשיט הזה שלהסתכל בעיניים של אדם ופתאום אין לו את היכולת לשקר? מה הוא מרי פופינס?
"כנראה זה פרח מזכרוני." הוא אמר והמשיך לאכול את חביתת הבוקר שלו שהוא אוכל בכול בוקר, אני לא מבינה איך יכול להיות שאני הבן אדם היחיד שמגוון בארוחות הבוקר שלו ולא אוכל את אותו הדבר כול הזמן?
"ניקולאי, אתה הולך איתה." הרים סבא את ראשו מהעיתון שקרא והסתכל לכיוון ניקולאי שעמד מאחורי הכיסא שלי בעודו נשען על הכיסא שלי, כול האוכל שהיה לי בפה נבלע בחתיכה אחת גדולה וגרם לי להשתנק ולהיחנק. אני חושבת שאתמול כסבא הכיר לי את שומר הראש שלי, אני חושבת שהוא פספס את כול הנאום הגדול שלי שאני לא צריכה זנב? אז למה להתעקש?
אני יודעת לשמור על עצמי טוב מאוד, וזה לא שאני הולכת לקליפורניה לבד, יש לי עוד חברות שנודדות בין הערפדים, מחפשות אחר הגוף המושלם.
"כמובן אדוני." הנחתי את כף ידי על משענת הכיסא והסתובבתי לאחור בשביל להביט בו, היה לו את המראה של שומר, היה לו את הנשק והיה לי את מדי הצבא. אין מצב בחיים שיתנו לו לעבור את הדלתות הראשיות של המועדון. יראו אותי ביחד איתו יגרשו אותי משם, ערפדים לא אוהבים ששומרים או ציידים נכנסים למועדון כשהם לבושים בבגדי הלחימה שלהם.
וגם אם ניקולאי, השומר הרוסי שלי נראה טוב, טוב מידי אפילו בשביל להיות מציאותי הוא לא יוכל להקסים את הסלקטורים במידה כזאת שיתנו לו להיכנס. אני אפילו לא חושבת שיש לו קסם, הוא שומר משהו בסוד, יש לו שלד בארון.
"אתה בוודאי צוחק עלי, יראו אותי נכנסת עם שומר, אני יהרוס את כול המסיבה!" אמרתי בזעם שהצלחתי להחזיק, אם לא הייתי מצליחה להחזיק עוד הייתי מתפוצת. השומר הראש הזה הורס לי את החיים ורק עבר יום אחד והוא כבר כמעט חנק את החבר הכי טוב שלי והרס לי מסיבה טובה.
"או שאת הולכת עם ניקולאי או שאת נשארת בבית." זאת פעם ראשונה שסבא שלי נתן לי אולטימטום כשההורים שלי לא בבית, הוא אף פעם לא נתן לי לבחור מה לעשות ובגלל זה אני כול כך אוהבת אותו. אבל עכשיו, כשאימא שלי לקחה פיטריות הזיה ודמיינה שניקולאי הוא החולצה שבקשתי, אני מתחילה להיות אסירה של הלוטוס.
"אתה הורס לי את החיים," נעמדתי על רגליי ונצמדתי לגופו המוצק של ניקולאי שהביט בי מלמעלה, "ניקולאי." הדגשתי את השם שלו ויכולתי לראות אותו בולע את רוקו. ניקולאי הוא לא בן אנוש, הוא לא דמפיר, הוא ערפד והוא מבין הערפדים המכובדים. יכולתי לזהות קעקוע חרב הצלב שעל עורפו.
"אני לא הורס אותם, אני מציל אותם." הוא אמר בקול שניסה לחדור למוחי ולשחק בו, לעשות את המוניפולציות הגדולות שלי ולשחק בי כמו בבובה.
"כמובן ערפד מכובד, בוא." אמרתי לו וסימנתי לו ללכת אחרי אחרי שלגמתי מכוס מיץ התפוזים הסחוט שלי. אם הוא צריך לבוא איתי אני אצטרך לעשות לי מהפך, לשנות את הלבוש שלו, את התספורת שלו ואת הגישה שלו. להפוך אותו להפך ממנו, להפוך אותו לאני.