לוס : משחק המוות של האלין פרק 12

לאחר כחצי שעה המסוק באמת היה מתודלק והטייס כבר חיכה בתוכו, את לינדסי ובן שחררו מיד אבל את גאיוס השאירו בשביל לבדוק שאריות של דם שחור שאם במקרה הם נשארו. כי לפני שהגעתי לשם, הערפדים שפצעו את גאיוס והוא הרג אותם לאחר מכן שכבו לצידו ושלוליות הדם שלהם התערבבו, לא ידעתי שנכנס לתוכו דם שחור אבל הרופאים אמרו שלגאיוס היה מזל.
גאיוס חייך ואמר שזה לא היה מזל, זאת הייתה מלאכית שהצילה אותו והחיוך שלו הופנה לעברי, לא יכולתי לעמוד ולהישאר ממוקדת במטרה כשהוא מחייך אלי בחיוך כה שלו ועדין, חייכתי אליו בחזרה.
מקדימה התיישב לוגן לצידו של הנהג, מאחורה התיישבנו אני, לינדסי וגאיוס כשבן שוכב על זרועותיה של לינדסי. שלבתי את רגלי אחד על השני ושלבתי את ידיי, מדמיינת את הצרחה המרה שעומדת לבוא ברגע שאני הדרוך בארמון, ולא רק זה, כול הבגדים שלי מלאים בדם וברגע שסבא לי יראה את זה אני אפילו לא רוצה לדמיין את זה.
הטיסה במסוק של שומרי הערפדים הייתה מהירה, בתוך רבע שעה היינו כבר מעל ארוגון, היה קצת קשה לעבור את הגבול האווירי אבל לבסוף עברנו אותו וטסנו מעל העיר העתיקה. יכולתי לראות את הארמון מלמעלה אבל עדיין לא יכולתי לחזור לארמון, רציתי ללוות את לינדסי וגאיוס ללופוס ולבדוק שהכול בסדר איתם ושנוח להם, אני גם רוצה לדעת איזה שומרים ואיזה ציידים בדיוק משגיחים עליהם, בכול מקרה אני יודעת איך לזהות אם אחד מהם יהיה קשור לג'וסף.
הורדתי את החגורה ממני כשהמסוק ירד אל פני השטח, רגל אחר רגל ויצאתי הראשונה מהמסוק, סרקתי את השטח במהירות בשביל להרגיש אנרגיות מסוימות שקשורות לג'וסף אבל שום דבר לא עלה. אולי הלילה הזה באמת יהיה שקט בשבילם ובשבילי, כי אחרי הכול המשימה הזאת הייתה המשימה הכי מגניבה שהייתה לי בעולם.
"כאן אתם מחביאים אותנו בנתיים?" שאל גאיוס כשהוא יצא מהמסוק והביט אל עבר מחוז לופוס, אחד מהתושבים שם שבמקרה עובד בארמון של בלאדליינס הסכים להסתיר אותם עד זמן העדות שלהם. מה שטוב בשבילי הוא שמחוז לופוס נמצא קרוב לעיר העתיקה אז אם במקרה יקרה משהו באמצע הלילה אני יוכל להגיע במהירות, גם אם סבא שלי ינסה לעצור אותי.
"זה לא משנה איפה נחביא אותם, עדיין יהיה אפשרות שימצאו אתכם. שלוש המקומות שחשבתי עליהם הם מחוץ לתחום וכפר לופוס הוא כפר של בני אנוש, אם ערפד יגיע לכאן בשביל לחטוף מישהו כולם ידעו. אני נמצאת פה במרחק של דקה." הצבעתי לכיוון השביל שעבר בשדרת העצים שהובילה לכיוון העיר העתיקה, גאיוס רכן קדימה וניסה להסתכל לשם.
"העיר העתיקה לא רחוקה מהכפר הזה?" אני מבינה שהוא מפחד, אני מבינה שיש מצב שהאנשים של ג'וסף ימצאו אותם בלילה הזה אבל אי אפשר לחיות בידיעה שמישהו כול רגע יכול לצוד אותך, צריך להיות אמיץ ולעבור לילה אחד, שזה כמעט כבר לא לילה השמש עוד מעט עולה. אני אפילו לא בטוחה שאני הצליח להירדם, יכול להיות מצב שאני לא ירדם ויחזור לכאן אבל אני חייבת לחזור לארמון לוטוס ולהודיע לסבא שלי כי אני עדיין חיה.
"אני יכולה לרוץ, תאמין לי הריצה שלי מהירה." גאיוס גיחך.
"אני יודע, כולם מכירים את יכולת המהירות של אימא שלך ואם זה עובר בדם," הוא הביט לעברי, "אנחנו באמת נצליח לעבור את הלילה הזה." השענתי את כפות ידיי על ברכיי ונתתי להם להיכנס אל תוך הבית שהם ישנו בו בנתיים. ציידי הערפדים שבאו בשביל לשמור עליהם היו לא אחר מאשר אריאנה וג'ונתן מלקוי ההורים של לוגן ורוי סקיילרין, דוד של לוגן.
הם היו מבין ציידי הערפדים המפורסמים ביותר ואם הם הגיעו לכאן כנראה שאו שאין להם מה לעשות או שהם באמת לוקחים חלק בזה,היו שומרי ערפדים שהכרתי רק בגלל סבא וסבתא שלי שעלו לשלטונות לפני עשר שנים, עוד לפני שנולדתי.
"יפה ילדונת, את מאוד מזכירה לי את אימא, גם בצורה מסוימת נמשכת לצרות אבל כול הכבוד שהצלחת לשמור על קור רוח. אימא שלך לא הייתה עושה את זה." אריאנה הניחה את כף ידה על כתפי וחייכה אלי, היא הייתה יותר גבוה ממני ובגלל זה הייתי צריכה להרים את ראשי בשביל להסתכל עליה.
"אנחנו נקח את זה מכאן, את מוזמנת כמובן לנתינת עדות בבוקר אבל עכשיו תלכי לבית לפני שבלאד התפוצץ מרוב חיפושים. הוא כבר יתקשר אלי לשאול אם את נמצאת במקרה אצלנו עם לוגן." היא קרצה לעברי ואני הנדתי את ראשי והנהנתי, אלוהים אדירים, יש להורים שלי חברים לא אנושיים, אני לא רוצה לדעת מה אימא שלי עשתה כשהיא הייתה בגיל שלי, באמת שאני לא רוצה לדעת.

כבר עמדתי מספר דקות מול הדלתות של ארמון לוטוס, בלי לפתוח את הדלתות יכולתי לדעת שסבא בלאד עומד עם ידיים שלובות ומחכה שאני יפתח את הדלתות, שמעתי אותו, שמעתי את הצעדים שלו ושמעתי את הכעס שלו. עכשיו לא הייתה בטוחה מתי הוא יהרוג אותי, עכשיו או שהוא יהנה מהרעיון של להרוג אותי מתוך שינה? אני כמובן לא רציתי לגלות באיזה דרך הוא יבחר לכן אני צריכה למצוא את האומץ שדברתי עליו לפני כן ולהיכנס לארמון.
אבל סבא שלי הוא בן אדם מפחיד.
אחזתי בידית הדלת ועמדתי לפתוח אותה כשהפלאפון שלי צלצל, הרכבתי אותו בחזרה אחרי שעליתי למסוק שהיה בדרך לאורגון.
"הלו?" עניתי בלי להסתכל על הצג.
"האלין? זה ברוס, איפה הגופות של הערפדים שהיו במפעל השפכים?" פתחתי את הדלת בעודי מנסה להיזכר מה עשיתי עם הגופות, בזמן שלקחו את לינדסי וגאיוס לבית החולים הייתי מעוצבנת עד שד דמי ולא רציתי להשאיר את הגופות של שני הערפדים האלו בצורה שלמה, אפשר לומר שבין רגע הם הפכו להיות הצעצועים שלי, רק שאני לא בטוחה מה עשיתי את הערפד השני.
"היו שם שני גופות נכון? אז הערפד עם השיער האדום תמצא את הראש שלו בנהר ואת הגופה שלו על גלגל המים, השאלה לאן לעזאזל שמתי את הגופה של הערפד השני, בן זונה." נשפתי בבוז, "אם על הגג יש מקל מחודד, אני חושבת שתליתי אותו עליו, אבל בכול מקרה הם היו צעצוע נחמד." כמו שחשבתי, סבא בלאד עמד משולב ידיים עם מבט קלטני בעיניו באמצע החדר כשצ'ייס היה עסוק בלנגב את הכוסות שעמד על השולחן בשורה, הריח של האלכוהול ריחף סביבי והבנתי שמישהו כאן שתה יותר מידי, אפילו בשביל ערפד.
"את תבואי לנתינת עדות נכון? בכול מקרה איך לינדסי וגאיוס?" ברוס היה עסוק בניקיון הגופות במעורת הערפדים שמצאתי ובמפעל השפכים, הוא בנתיים ינסה להשיג לי מידע על אחוות הדם השחור הזה, פעם ראשונה ששמעתי עליהם ולא ידעתי עם מי אני מתעסקת אבל אני מבינה שזה משהו בגדול בין לאומי אם ממלכת סרינה מעורבת בזה.
"לינדסי וגאיוס היו מאושפזים מספר שעות, עכשיו הם תחת השגחה של הציידים והשומרים, אני אגיע מוקדם לנתינת עדות כי בנתיים המסמכים נשארים אצלי," נאנחתי בעדינות, "עכשיו אם לא אכפת לך, במשך שעות חפשתי אותם, שני ערפדים ניסו להרוג אותי, הייתי צריכה לחתוך את כף היד שלי בשביל לתרום דם ואני מלא בדם של גאיוס ושלי,עכשיו אני עייפה או עוד שנייה מתה. אז אם תסלח לי אני חייבת לתפוס תנומה או שאני ישכח מי אני, יש לנו יום ארוך מחר." ניתקתי את שיחה ונאנחתי בכבדות כששמעתי את סבא שלי פותח את הפה ומתחיל לדבר.
"איפה היית גברתי הצעירה?" הרמתי את עיניי העייפות לעבר סבא שלי וניסיתי להשאיר את עצמי ערה, אי אפשר לדחות את השיחה הזאת למחר בבוקר אחרי שאני יחזור מהארמון של בלאדליינס?
"בעבודה, עכשיו סבא בבקשה, אני רוצה לישון." התקדמתי אל עבר סבא שלי אבל הוא עדיין עמד בכניסה למדרגות, כשהסתכלתי אל מאחורי סבא שלי ראיתי את ניקולאי יורד במדרגות כשהוא לובש רק טי-שורט פשוטה לגופו ומכנס רחב, הנשק היה כל כתפו השמאלית והשיער שלו היה פרוע, הוא בדיוק דיבר עם מישהו בפלאפון אבל כשאני ראיתי אותו שלבתי את ידיי והשפלתי את ראשי לידיי, אלוהים אדירים.
"ממתי את עובדת?" סבא שלי התחיל לצרוח עלי, "אני חושב שסיכמנו שאת הולכת עם ניקולאי למועדון!" אבל זה לא היה שקר, אני וניקולאי באמת היינו במועדון, וקרה שם משהו שעדיך לסבא בלאד לא לדעת אותו.
"נכון סיכמנו שאני לוקחת את הזנב שלי למועדון אבל אף אחד לא אמר שאני צריכה לקחת אותו לעבודה," הרמתי את ראשי, "אה ודרך הגב סבא, אני כבר שנתיים כמעט עובדת בציידי הערפדים ושלחו אותי היום למשימה, אז אם תביא לי ללכת לשטוף את כול הדם הזה אני הודה לך במיוחד." הסתכלתי עליו במבט הכי ציני שעלה על פני וניסיתי לא לצחוק, הפרצוף של סבא שלי כול כך האדים שחשבתי שהוא עומד להתפוצץ.
"אלוהים אדירים הילדה הפכה להיות אימא שלה, מחפשת צרות." גלגלתי את עיניי והזזתי את סבא שלי כדי לעלות במדרגות אל עבר ניקולאי שהחזיק בפלאפון שלו וידבר עם מישהו, הוא לא ניתק את השיחה ובמהירות שלי הצלחתי לחטוף ממנו את הפלאפון ולקרב לאוזני, ידעתי עם מי הוא דיבר.
"לין יפה שלי, למה לא ספרת לי שאת בציידי הערפדים? אני ואימא שלך גאים בך, אריאנה ספרה לנו מה עשית היום. רק אני מבקש ממך, רוצה ללכת למשימות? אין לי בעיה, רק תקחי את ניקולאי איתך." אפילו לא הספקתי להגיד מילה אחת ואבא שלי כבר ידע שלקחתי לניקולאי את הפלאפון, זה לפעמים מפחיד שאבא שלי מכיר אותי יותר טוב ממה שאני מכירה את עצמי.
"אבא אם אנחנו כבר מדברים אני רוצה לדבר על המתנה שלי," הסתכלתי מהצד על ניקולאי, "כאילו היא מתנה יפה, נראת טוב אבל היא חסרת תועלת." שיט, למה אמרתי את זה?
אחרי הכול ניקולאי היה זה שהציל אותי מללכת להתאשפז אבל הכעס, הציניות והעייפות דברו במקומי וכבר לא יכולתי לשלוט במילים של עצמי.
"מתוקה, בבקשה, אני ידבר עם בלאד שיסכים לך לצאת למשימות אבל רק תקחי איתך את ניקולאי." הוא חזר על זה, הדם שלי פעפע בגופי מרוב כעס ורציתי להתפוצץ.
"אני לא רוצה שיהיה לי זנב ושמישהו ילך איתי לכול מקום בעולם, וזה הכול בגלל שאני הבת שלכם!" צעקתי על אבא שלי וזרקתי את הפלאפון של ניקולאי אל הקיר, ראיתי איך הוא מתנפץ לעבר כול הקיר וזכוכיות זעירות היו תחת כפות רגליי. בלעתי את רוקי ועליתי על הזכוכיות עם מגפי הציידים שלי, גורמת להם להפוך לאבקת זכוכית.
"אני אקנה לך פלאפון חדש." ואלו היו המילים האחרונות שלי לפני שהסתגרתי בחדר שלי.