לומדת לעוף- הקדמה+ הרשמה :)

הריצה משחררת את כל האדרנלין בגופה של אייר, היא מתעייפת בקילומטר האחרון אבל נותנת את הכל כדאי לסיים במקום הראשון.
"והזוכה במקום הראשון, תחרות הריצה של שנת 2094 'חזרה לעבר' היא אייר אוליב בת 17 בלבד…" השאר לא עניין אותה, היא התמקדה באנשים המריעים לכבודה, לכבוד ההישג שלה, שובל של בנים ובנות עובר את קו הסיום ורק אד הבחור המסתורי עם הקסם האישי שכובש כל בת שמסתכלת לעיניו ניגש אליה ונוגע בכתפה, היא קופצת לאחור מבהלה ומסמיקה מההתרגשות, למרות נסיונה להסתיר את זה- אד מחייך ומצחקק לעצמו.
"כל הכבוד" הוא אומר בפשטות וכורך את זרעותיו סביבה, מבלי לדעת מה לעשות- הרי זה הבן הראשון שעושה זאת למרות היותה כבר בת 17- הוא לוקח את ידיה וכורך סביבו "זה נקרא חיבוק" אומר והולך לאחור, "אשמח לרוץ איתך פעם" אומר ומשחיל לידה פתק ובו רשום מספר טלפון ושם 'אד גילר', היא לא הספיקה להגיב והוא התרחק בריצה לעבר קהל האנשים.
אייר מקפלת את הפתק ודוחפת לכיס מכנסיה הקצרים, היא מחייכת לעצמה מרוצה מההישג והולכת עם כולם לקבל את מדליית הניצחון שלה.
בדרכה חזרה הביתה, מרגישה בודדה כשכולם הולכים בחבורות הגדולות ומריעים למקום השני והשלישי, ואת אייר- כולם שכחו. אבל תחושת הבדידות אף פעם לא נעלמה החייה של אייר, בעיקר בשנים האחרונות שאמה נפטרה ואבא שלה נכנס לכלא לכמה שנים טובות, היא חיה אצל סבתא שלה שמקדישה כל דקה לפעילויות וחופשות וכמעט לא נמצאת בבית בשביל אייר. וחברות? רק יש לה רק את דייל, חברה הטוב ובעצם האדם היחיד שהיא מסוגלת לדבר איתו ולהגיד לו משהו.
"אייר" נשמעה צעקה מאחוריה, היא הסתובבה בחדות ובאי רצון לראות מי האדם שקורא לעברה, הופתעה לדעת שהיה זה אד, שפתיה נדבקו ושרטטו קו עקום בפניה "לאן פנייך מועדות" הוא מנסה להישמע אינטילגנטי למרות שהוא ממש לא.
"הביתה" גימגמה אייר
"ללוות אותך?" נשמע כאילו באמת רצה לעשות כך, אבל אייר חיה בפחד, שהדבר הנורא מכל בחייה יתגלה..
"זה בסדר, אני אסתדר.." מילמלה
"אייר בבקשה, תרשי לי להסיע אותך, אני לא אפגע בך- מבטיח" אייר הנהנה, פחדה מוות שמשהו יקרה, שממנו צריך להיזהר, משהו בעיניים שלו שידרו לה אי וודעות, היא ידעה- היא ידעה שהיא מסתבכת…