לולה || פרק תשיעי ||

"אני מצטערת, אני חייבת לעוף!" צעקתי בקושי לאית´ן,
מתרחקת ממנו במהירות בצעדים גדולים וכבדים.
"אב-.." הוא מלמל, מבט מבולבל ניבט מעיניו.
"תשכח מכל מה שהיה, זאת הייתה טעות". הסתובבתי אחורנית, מחייכת בהתנצלות לאית´ן.
מבטו של אית´ן נשאר מבולבל, אך זה לא מה שעניין אותי כעת.
היו לי צרות גדולות יותר.

"דילן!" צעקתי, רצה אחרי גבו ההולך ומתרחק בצעדים מהירים.
הוא לא ענה.
"דילן, עצור!" ניסיתי פעם נוספת. עדיין לא מוכנה להגיד נואש.
אך זה גם לא גרם לו לעצור.
"אני נשבעת לך דילן שאם אתה לא עוצר עכשי-" צעקתי פעם נוספת, יורקת מבטים זועמים לעברי עוברי האורח התמימים שתקעו במחזה עיניים סקרניות.
אך לפתע, בלי משים הבחנתי בגב בעל המעיל עור השחור שבלם בפתאומיות.
"דילן.." נאנחתי קצרת נשימה לאחר ריצה קצרה לעברו.

גבו עדיין היה מופנה לפניי, והתלבטתי אם כדאי לי לגעת בכתפו,
או האם זה ירתיע אותו.
השתרר שקט לדקה או שניים מלאות, ורק התנשפויותיי הכבדות נשמעו.
לפתע הוא החליט להסתובב באיטיות,
חושף את פניו היפות עד כאב, ואת עיניו הכחולות שנדמו כעת לסערה בלב ים.
וכמו בסצנה רומנטית מסרט קיטשי, ענן כבד אפור החליט להישבר בדיוק מעל הראשים שלנו .
טיפות חלושות החלו לטפטף, מרטיבות את גופי הרועד, שגם ככה היה עליו חתיכת גופיית בית דקה ומסכנה.
וכאילו לא די בכך, ברז הדמעות שלי נחלש, וכבר לא מצאתי בי די כוח לשלוט עליו.
דמעה בודדה, חמה ומלוחה החלה לזלוג במורד פניי.
חושפת את מה שלא העזתי להראות כבר שנים, אם בכלל.
מעולם, מעולם – לא בכיתי ליד אנשים.

הדמעות החלו לזרום, כמו הזיכרונות, הבגידה והאכזבה,
התערבבו כולם למחנק כבד בגרון, שגם אם רציתי,
כבר לא היה בי כוח או רצון להסתיר.

קלח חם של דמעות פרץ מברזי עיני,
וכשסוף – סוף אזרתי אומץ לפתוח את הגרון,
הקול שלי היה צרוד וחנוק מדמעות.

"אני מצטערת דילן. אתה לא מבין עד כמה". בכיתי, מרגישה איך הדמעות מתמזגות עם הגשם הקר.
דילן עמד קפוא, לא זז ולא נע,
עד לכך שאני ניצבת לצידו, רועדת מקור ורטובה עד לשד עצמותיי,
בוכה כמו ילדה קטנה, ורק מבקשת ממנו שיקשיב.
"למה עשית את זה?" הוא שאל.
קולו היה חזק, אך עם זאת השבר שבקולו העיד על כך עד כמה הוא באמת פגוע.
הנחתי לראשי ליפול, והבטתי באדמה הלחה.
"אני מצטערת דילן, אני טיפשה". בכיתי, לוקחת צעד קדימה לעברו.
אך הוא בתגובה עשה את הדבר הפוגע ביותר שבן אדם יכול לעשות,
דילן לקח צעד מהיר אחורה.
בלעתי רוק בכאב, מחניקה יבבה ילדותית.
הוא כלכך שונא אותי עכשיו.

"תעני לי, למה עשית לי את זה?" הוא שאל, באותה נימה.
כבר לא העזתי לענות. הקול שלי נדם.
רק הבכי שלי התחזק, ומבטו התנשא מעליי,
משדר לי עד כמה הוא נגעל ממני.

לאחר דקות אחדות שהחלטתי לאזור אומץ ולהרים את הראש, הוא כבר לא היה שם,
ולא היה זכר לבחור הגדול והיפה עד כאב שניצב שם דקות אחדות לפני כן.
בכוח גדול, שירכתי את רגליי הביתה, נועלת את עצמי בחדר השקט שלי,
ונופלת על הרצפה בחבטה רועשת.
הגשם התחזק, והטיפות הכו ללא רחמים על החלון,
ולרגע כבר לא ניתן היה להבחין,
האם זה הבכי שבקע מגורני או הגשם הצורמני.