לולה || פרק שלישי ||
אורות ריצדו בעיניי, עקבתי אחריהם בעיניים מהופנטות,
ובחצי אוזן הקשבתי לג´יין שטפחה על גבי ומלמלה שהיא הולכת למצוא משהו.
אולי את ג´יידן.
"ג´ינג´ית!" שמעתי קול מצד ימין שלי, אשר בקע את החלום בהקיץ הקצרצר שלי.
הפניתי מבט סוקר לעבר הבחור הגבוה מימני.
נתונים:
אוקיי הוא גבוה, זה טוב.
בלורית שחורה נפלה בנונשלנטיות מושכת על מצחו,
עיניו היו חומות וקטנות,
ועורו שזוף, כאלו בילה במשך כל החופשה תחת השמש הקופחת.
טוב, ובכן.. אפשר להגיד שזה עשה את העבודה אם ככה הוא נראה עכשיו.
"לולה, תקרא לי לול". הושטתי יד ללחיצה.
הבחור הגבוה מימין גיחך, והוריד את ידו האיתנה לעבר היד הדקיקה שלי,
ולחץ אותה בחום.
"הנרי פרסאוס השלישי". צחקק ושנייה לאחר מכן קרס על הרצפה.
נחירת צחוק בקעה מפי,
וטלטלתי את ראשי בחוסר אמון,
מתחילה לצעוד לעבר המקום האהוב עליי ביותר –
הבר, כמובן.
קפצתי מעט על קצות אצבעותיי, מנסה להגיע לכיסא הבר הגובה.
בחור אחד שהתמזמז עם בלונדינית שדופה, צחקק, מנענע את ראשו בסלחנות.
"צריכה עזרה, קטנטונת?" חייך אלי עוד בחור שווה משמאל.
יש כאן כלכך הרבה אופציות.
"אני אסתדר, תודה". חרצתי לשון, וקפצתי על הכיסא המרופד הגבוה.
מסדרת אגב את השמלה השחורה שהחלה לעלות מעט במעלה ירכיי,
מודעת למבטים הרעבים של הבחור שלפני רגע הציע עזרה.
תחמן.
"ומה בשבילך?" פנה אלי הברמן.
"תן לי את ההכי חזק שלך". דרשתי.
"היא תסתפק בטקילה, תרשום על חשבוני". הבחור ממקודם, עמד כעת לידי, והתיישב בכיסא הבר הפנוי שלצידי.
"יש לי כסף, אתה יודע". הוא לא בא לי טוב.
"גם לי, ובכל זאת אני אקח את זה על חשבוני". הוא חייך חיוך שחצן.
"אני לא עומדת לתת לך להשכיב אותי, אם זאת הכוונה שלך". זעפתי.
באמת לולה? את לא?
"חבל. את נראית טיפוס כזה שכן". הוא פלט נשיפה חדה.
"אז אתה לגמרי טועה". נבחתי.
הטקילה הגיע, וחטפתי אותה מהשולחן, ובשלוק מהיר הכוס כבר הייתה ריקה,
ורק טיפות שקופות העידו על המשקה שתסס כאן עד לפני רגע.
"שהיה לך ערב מהנה". ירקתי בכעס, יורדת מהכיסא ופונה הלאה.
"חבל, אני אוהב ג´ינג´יות!" שמעתי אותו צוחק מרחוק.
לך לעזאזל.
***
השעה כבר בטח 2 וחצי או 3, אך אבדה לי כבר תחושת הזמן.
רגליי היו משולבות במעין ישיבה מזרחית בפינה שקטה על הדשא הקריר.
צורך לבכות הכה בי. אך הדמעות לא הצליחו להשתחרר.
מה קורה לך, לולה?
תמיד בשעות האלה את נמצאת בחברת גברים, אולי עזבת כבר את המקום, או לפחות רוקדת שיכורה מהתחת על איזה בר מזדמן.
אבל לא. לא היום.
היום לולה יושבת בפינה נידחת, לבד, היא פתאום מרגישה כלכך קטנה ומלוכלכת בשמלה הזנותית שלה, לולה מרגישה לבד.
אני לא יודעת אם זה קשור למה שאמר הבחור החוצפן על הבר,
או שזאת בעצם התובנה,
שלולה הבינה סוף – סוף, למה היא הפכה.
תגובות (0)