לולה || פרק שביעי ||

"איפה את לעזאזל לול?" קולה העצבני של ג´יין תקף אותי.
"אם הייתי יודעת לא הייתי מתקשרת אלייך, כלבה". הפטרתי בשלווה מדומה.
בלב, הדופק שלי עלה מדרגה.
"תתארי לי מה את רואה מולך". היא ביקשה.
יכולתי לראות אותה בעיני רוחי נושפת אוויר חם מבין שפתייה, ואת רגליה דופקות בקצב אחיד – עצבני על רצפת הפרקט הבהירה שבחדר שלה.
"אני רואה מולי פאב. הוא נראה די חי, אני חושבת". מלמלתי בשקט.
"מה שם הפאב, גאונה?" היא זרזה אותי, קולה עדיין מעיד על כך שהיא אכן עצבנית.
"רוקלין..משהו כזה". הפטרתי בבלבול.
"רוקלין?" היא מלמלה, בדמיוני ציירתי אותה יושבת על מיטתה כמצחה מתכסה קמטים עמוקים, והיא מהרהרת בחשיבות.
"הו לא, הב´ הייתה מחוקה, אחמ..ברוקלין. כן – ברוקלין". המהמתי במהירות.
"ברוקלין..אף פעם לא שמעתי על פאב כזה, את בטוחה?" היא נשמעה לחוצה.
"כן ג´יין. אני בטוחה". לחצתי.
"את בטוחה שאת עדיין בוורלי הילס?" היא מלמלה.
"לא". גיחכתי.
"בחיי לול, איך הגעת לשם לעזאזל?" היא שוב התעצבנה.
"אמרתי לך כבר, הייתי במסיבה של מקס, וחבר שלו הוריד אותי כאן, האקסית שלו התקשרה או משהו כזה.." עניתי שוב, מתחילה להרגיש את אצבעותיי מתחממות, והעצבים עולים.
"הוא פשוט חסר אחריות, בחיי". היא צעקה.
"זה לא עוזר לי עכשיו". התעצבנתי.
"תרגעי ג´ינג´ית, אני אברר לך, בינתיים אל תלכי לאיבוד". היא קראה.
"תהי בטוחה". הפטרתי בכעס, וניתקתי את השיחה.

חמש דקות עברו כבר. אולי אפילו עשר.
אין שיחה מג´יין.
בצעד בוטח, ולאחר נשיפות ארוכות, התחלתי להתקדם לכיוון הפאב,
אולי משם תגיע הישועה.

פתחתי את הדלת, ואורות כחולים – סגולים קיבלו את פניי.
אחריהם, המוזיקה הרועשת והריח המצחין לא איחר לבוא.
צעדיי נקשו על הרצפה השחורה, במהירות לעבר הבר הרחב.
"סליחה?" קראתי בקול, לעבר הברמן המחוייך.
"מה בשבילך, ג´ינג´ית?" הוא צחקק.
"עזרה". גיחכתי.
"כן מותק". הוא נרתם לעזרתי.
"איך אני מגיעה מכאן לברוולי הילס?" חייכתי בחן.
"הו, מצאת לך את מי לשאול". הברמן השיכור התחיל לצחקק בקצב.
"אתה לא עוזר". נבחתי בעצבים, מסתובבת חזרה לכיוון הדלת.

"כבר הולכת?" קול גברי תקף אותי, והרגשתי איך אני מסובבת חזרה אליו.
"מה אתה רוצה?" נבחתי על הבחור בגיליי השלושים לכל היותר.
"אותך". הוא צחקק.
"חבל". הפטרתי בגיחוך קל, מתחילה להסתובב חזרה, מנענעת את ראשי בחוסר אמון.
"אני אוהב אותן קשות". הבחור שוב סובב אותי אליו.
"מה נסגר איתך? אמרתי לך שתעזוב אותי". העצבים שלי עלו, ויכולתי להרגיש איך אני עוד שנייה מתפוצצת.
"שמרי את האנרגיות לאחר כך, ג´ינג´ית, אני מאמין שתצטרכי אותם". הוא צחק.
"עוף ממני". סטרתי לו, זועפת.
לרגע האמנתי שהצלחתי להיפטר ממנו, אך שנייה לאחר מכן הבנתי שטעיתי.
"את לא מבינה כמה את עומדת להצטער על זה". הבחור סובב אותי בפעם השלישית לעברו, ויכולתי להבחין עד כמה הוא כועס.
הוא תפס לפתע בידי, והחל לגרור אותי אחריו, לעבר השירותים.
"תעיף את היד שלך ממני!" צעקתי על אוזנו.
"היית מתה". הוא הפטיר באדישות.
למרות הסיטואציה, לא הרשיתי לעצמי לקפוא. זה בהחלט לא הזמן. לא המקום.
הבחור טרק מאחרינו את דלת העץ הכבדה, והטיח אותי על הקיר, כשידיו משני צידי ראשי,
כעת הבחנתי בעיניו.
הם היו ירוקות חומות, ומשהו בפנים סער.
עיניו החלו לרדת מפני, גולשות אט – אט במורד פלג גופי העליון,
נעצרות במבט רעבתני על המחשוף הנדיב שלי.
יופי לולה. בחרת לך יום מצוין ללבוש את השמלה השחורה הקטנה,
שלא בדיוק משאירה מקום לדמיון.
"את כלכך כוסית". עיניו זגזגו.
"אתה כזה דביל". ניסיתי לחמוק החוצה, אך הוא כמובן היה חזק יותר.
ידיו החלו לטייל אל כתפי, נוגעות לא נוגעות באיטיות מענגת.
"את נהנית, בייב?" הוא מלמל, מהופנט.
"אל תיגע בי". התנערתי לפתע.
"שתקי" הוא פקד.
ידיו המשיכו לטייל, כעת הוא הגיע לכתפי, והחל לרדת לאט לעבר המחשוף.
אני לא אשקר. היה בזה משהו נעים, אך כואב יותר לדעת שזה בניגוד לרצונך,
ולהבין שהוא מתייחס אלייך כחפץ, רק בשביל לספק את יצרו המיני.
לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, הדלת נפרצה ברעש מחריש אוזניים, והברמן וג´יין הופיעו שם,
שנייה לפני שהרשיתי לדמעות לזלוג על לחיי.
הברמן העיף אגרוף לבחור שתכנן עד לפני רגע לאנוס אותי.
רק אז, החולשה תוקפת אותי, ורגליי לא מצליחות להחזיק את גופי.
אני נופלת על הרצפה, שגבי צמוד לקיר ורק גבי רוטט.
שקט. משתרר שקט.
לאחר כמה רגעים ג´יין עוטפת אותי בחיבוק אמיץ, הברמן מהצד מביט בנו במבט אטום, אולי מעט אשם, והבחור עם האגרוף מדמם בשקט מהאף.