לולה || פרק רביעי ||

"היי". קול קטן וגברי בקע מאחוריי.
משכתי מעט באפי, ממשיכה למקד את מבטי לעבר האופק.
רשרושים קטנים נשמעו לידי, אך עדיין – לא העתקתי את מבטי מהאופק.
"אני מקווה שזה בסדר מצידך שאני יושב כאן, אני יכול לעזוב גם אם תרצי". הבחור היה רגיש למדי,
והנהנתי בשקט.
"אני מבין שגם את כמוני רוצה קצת שקט". הוא הפטיר בנחת.
בבת אחת עיני עזבו את הנקודה באופק והתמקדו בו בחטף.
איך יכול להיות שהוא כלכך טועה?

ממבט ראשוני הוא היה נראה מעולה.
בעל כתפיים רחבות, בלורית בהירה, ועיניים כחולות מהולות בניצוץ זעיר של עצב,
שנעלם מיד.
הוא חייך אלי חיוך כנה כשראה שאני בוחנת אותו.
הוא טלטל את ראשו והניף את ידו ללחיצה.
"דילן פיטרס". הוא הפטיר,
והיד שלו הייתה חמימה למדי.
"לולה קארטר". מצאתי את עצמי ממלמלת, שנייה לפני שנשאבתי לים הכחול הסוער שבעיניו.
"לולה.." הוא מלמל בחיוך.
"לולה". הנהנתי.
"הכרתי פעם לולה, אך היא הייתה שונה. היא הייתה חיית מסיבות כזאת, שוכבת עם כל מה שזז, ואני די בטוח שגם עם מה שלא.." הוא צחקק.
"בכל אופן, היא בטח שונה ממך. את נראית אדם עם עומק, לא אחת כזאת שהיא המסמר במסיבות". הוא חייך במבוכה.
ואוו. אין לו מושג כמה הוא טועה.
שנייה לפני שהתחלתי להעמיד אותו על טעותו,
מחשבה מוזרה חדרה למוחי.
אף אחד מעולם לא אמר לי שאני אדם עם אופי,
אני לא יכולה לשקר. היה בזה משהו נעים.
החלטתי לשתוק.

"אתה נראה עצוב". אמרתי לפתע, ברגע של שקט.
הוא מיקד בי את מבטו, וחייך חיוך עצוב.
"אפשר לומר אותו דבר עלייך, אני מניח". הוא חייך בעצב.
"אני לא עצובה". מחיתי.
"תגידי את זה לבבואה שלך במראה". הוא ביטל את דבריי.
שתקתי, שוב.

"אז מה בכל זאת אתה עושה כאן אם אתה לא משתגע על מסיבות?" שאלתי בקול שקט.
"אני מניח שאני בעצמי לא יודע. החבר שלי מייקל משוכנע שזה מה שיוציא אותי מהדיכאון". הוא פלט.
לפתע משב רוח קריר היכה בפניי, ומצאתי את עצמי רועדת מעט.
"קר לך". הוא לא שאל, הוא אמר.
בתנועה מהירה הוא הסיר את ג´קט העור השחור שלו, ותלה אותו על כתפיי הרועדות.
הלב שלי נצבט.
גברים מעולם לא עשו את המחווה הזאת בשבילי.
עם כמה שזה קיטשי, יש בזה משהו שמחמם את הלב.

"תודה". חייכתי בשקט.
"אני לא אתן לך לקפוא מקור". הוא הפטיר, כאלו זה מובן מאליו.
הוא לבש כעת חולצה לבנה קצרה צמודה, שהתכתבה נהדר עם השרירים שלו.
"ומה את עושה כאן?" שאל דילן.
"אני מניחה שאני פשוט נותנת קצת מרחב לעצמי, נהיה לי חנוק בפנים". מלמלתי, תולשת עשבים תוך כדי.
"התכוונתי מה את עושה במסיבה של ג´יידן". הוא הסביר את עצמו.
"רציתי קצת לדפוק את הראש". גיחכתי.
"אני חושב שקיבלת את התוצאה ההפוכה". היה זה תורו של דילן לגחך.

לפתע, צעקה רמה קטעה את השיח השקט והרגוע שלנו.
ג´יין הופיעה מאחורנו זועמת.
"לכל הרוחות לול! את יודעת כמה זמן אני מחפשת אותך?" היא צעקה.
חייכתי במבוכה לדילן, הוא צחקק.
"הנחתי שעזבת עם איזה בחור, אבל הגברת לא ראתה לנכון לענות לי בסוללרי! את יודעת איזה מחשבות עלו לי לראש? הייתי בטוחה שאונסים אותך או רוצחים אותך, ואני לא יודעת מה יותר גרוע!" היא צעקה, נרגזת.
דילן קם ממקומו, מחייך חיוך נבוך, ומלמל משהו כמו, ´היה נעים להכיר´, ועוד ´אני אשאיר אתכן לבד´, ועזב את הדשא הרך.
"ואוו, מי זה השווה הזה?" הצביעה ג´יין לעבר גבו המתרחק של דילן.
"קוראים לו דילן, והוא הרגע נעלם. טוב, אני מניחה שלא נפגוש אותו יותר בחיים". קמתי מהדשא הרטוב, מנקה את הדשא שנדבק לשמלתי.
"בואי, אני קרועה מהעייפות, נחזור הביתה". שילבתי את ידי בידה.
לפתע ג´יין התקרבה לפי והחלה לרחרח .
"מה לעזאזל את עושה, כלבה?" דחפתי אותה בגיחוך זועף.
"ואוו לול, אין לך אפילו ריח של אלכוהול, את רוצה להגיד לי שלא שתית?" היא התבלבלה.
"אולי. ואולי כן". הפטרתי בנחת.

רק כשהגעתי הביתה, שנייה לפני שקרסתי על המיטה הנוחה,
הבחנתי בג´קט עור שהיה עדיין על גופי,
חיוך קטנטן בקע משפתיי והתכרבלתי בו,
מעלה לי את דילן במחשבות.