לולה: היה היה פעם – פרק שני

אחריי אותו יום , יצאתי באיחור של חצי שעה לעבר בית המחסה. אך המזל לא האיר לי פנים. פיטרו אותי משם. גשם של מטאטאים ירד . גשם כל כך חזק שלא יכולתי לאן מועדות פניי. עכשיו שאין לי עבודה.
לא ראיתי אפילו שאני רוכבת על האופניים, אחרי דקה נפלתי. אדם עם חליפה שחורה ועם ז'קט משונה ניגש לעזור לי. הוא לא חייך לעברי.
אני דווקא חייכתי אליו.
" שמי לולה , ואתה?" אמרתי בחיוך והושטתי את ידי כדי ללחוץ את ידו. הוא לא הושיט בחזרה את ידו כדי ללחוץ את ידי.
" שמי אלכסנדר ואני כאן כי איבדתי את ההורים שלי בתאונת מטוס." הוסיף אלכסנדר בקצרה.
" טוב לדעת, מר רפרי, אפשר לקרוא לך כך?" אמרתי כאילו בצחוק, אבל הוא לא צחק בכלל.
" זה לא מצחיק אותי בכלל. טוב אני צריך ללכת . להתראות." קרא אלכסנדר ונעלם לו בתוך הגשם שירד.
אני המשכתי בדרך אל בית דודתי ובן דודי. רכבתי על האופניים וחשבתי על הבחור ההוא בן עשרים וארבע שפגשתי. האמת היא , שהוא מצא חן בעיניי.
הלכתי בלי להגיד כלום. אם הוא יציע לי עבודה וקורת גג, אני אסכים בלב שלם. כל דבר שהוא יציע, אם הוא יציע. למה אני חושבת כל כך הרבה?