אני
אני כל כך מודה לכולן על התגובות, ממש ריגשתן אותי! תודה תודה תודה, מעריכה המון!:) אשמח לביקורת:)

להתעורר מחדש – פרק 9

אני 02/09/2015 1267 צפיות 2 תגובות
אני כל כך מודה לכולן על התגובות, ממש ריגשתן אותי! תודה תודה תודה, מעריכה המון!:) אשמח לביקורת:)

רקפת:

"אמא", היא ישבה בסלון, הזילה דמעות מעיניה הגדולות והעצובות. לא מחליפות צורה כבר שנתיים שלמות.
התיישבתי על ידה. שמתי את ידי על רגלה, הראתי לה שאני כאן. היא לא התייחסה והמשיכה לבכות, הסרט של סנדרה בולוק, שקמה כל יום באותו יום כדי להציל את בעלה. זו הפעם השנייה שראתה אותו היום ועכשיו…היא יושבת כאן בוכה ומזדהה יותר מתמיד. היום של אבא שלי קרב, גם אני כואבת. גם אני מרגישה שאין לי אוויר, שבא לי לבכות ולהוציא הכל. אבל לא, אני לא אעשה זאת. אני יודעת שאם אני אפול לשם, אני לא אצא. אני אתכנס עוד יותר.
"אמא" "תעזבי אותי", היא צרחה והעיפה את ידי מרגלה. "לא!אני לא אעזוב אותך!עברו פאקינג שנתיים, פאקינג שנתיים שאת נרקבת בתוך עצמך, דיי כבר!הוא מת!הוא לא יחזור יותר!", היא הביטה בי, המומה, מוכת הלם ועוד המון מבטים בעלי משמעות. ידה סטרה לי בחוזקה. ראשי עף אחורה מהעוצמה. לא האמנתי שזאת אמא שלי, היא לא הרימה עלי יד בחיים. היא השתגעה, היא כבר לא היא. היא בן אדם אחר לגמרי. זאת לא אמא שלי. לא הצלחתי לדבר, רק הבטתי בה במבט משדר אכזבה. היא סובבה את ראשה בחזרה למסך הטלוויזיה והמשיכה לבכות.
קמתי מהספה, ממשיכה להביט בה באותו מבט. "אם תמשיכי ככה…את תאבדי גם אותי", לקחתי את תיקי שהיה מונח על השולחן ויצאתי מהבית בטריקת דלת חזקה.
לא יכולתי להישאר יותר. הרגשתי שאני לא יכולה לנשום, אני חייבת אוויר, לעכל דברים. לעכל שאיבדתי את אמא שלי. טיפות גשם החלו להתנגש בריצפה, אחת אחרי השנייה, הרמתי את ראשי מעלה, מביטה על השמיים השחורים, עטופים בעננים אפורים. מחפשת כיוון, לא מצליחה למצוא את עצמי יותר.
הורדתי את ראשי בחזרה, ניגבתי את הדמעה מעיני. לפעמים אני מרגישה את הצורך להיעלם מהעולם. לפעמים אני מרגישה שהעולם הזה גדול עליי.
לקחתי צעד, עוד אחד ועוד אחד…לא יודעת אפילו לאן.
לבסוף הגעתי ללירון, הוא היחיד שמבין אותי…היחיד שיודע.
דפקתי על הדלת, שלוש נקישות חלשות.
הוא פתח, היה נטול חולצה ואת רגליו כיסה מכנס פוטר אפור.
עיניו השחורות הביטו בי במבט עייף, הוא קם משינה.
"רקפת…מה את עושה פה?", הוא שאל, לא עניתי. לא הצלחתי לדבר.
"רקפת?", הוא שאל והפעם בדאגה. הוא משך אותי אל תוך הבית וסגר אחריו את הדלת.
הוא הרים את ראשי המושפל עם ידו, ורמז לי עם מבטו להתחיל לדבר.
"תחבק אותי", אמרתי בקול חנוק, שבור.
ידיו הגדולות עטפו אותי, חזק. בדיוק כמו שאני אוהבת. החום שהופרש מבין זרועותיו הרגיעו אותי ועצמתי את עיניי.
"יפה שלי, למה לא התקשרת?הייתי אוסף אותך", הוא אמר, המשיך לחבק אותי באהבה.
"היא העיפה לי סטירה", אמרתי פגועה. הוא התנתק מהחיבוק ישירות ופניו התעוותו, התקשו ועיניו החשיכו פתאום.
"אני מצטער…את בסדר?", שאל בדאגה וליטף את הלחיים שלי בעדינות.
"לא, איבדתי אותה, לגמרי", כואב לי שזאת המציאות שלי, למה?מה עשיתי רע שהכל נופל עליי מכה אחר מכה?
עיניו התעצבו, ידיו שוב משכו אותי לחיבוק, ידע שזה מה שאני צריכה עכשיו, כל מילה תהיה עכשיו מיותרת.
"אני יכולה לישון אצלך היום?", שאלתי כשהתנתקתי מידיו.
"ברור, תמיד", הוא אמר וחייך חיוך קטן.
"תודה", חייכתי גם אני.
"אני אסדר בשבילך את החדר", הוא אמר והחל לצעוד לעבר החדר, אני אחריו.
"אני אהיה בסלון", הוא אמר לאחר שסידר את המיטה הזוגית בשבילי. כל בגדיו היו מפוזרים עליו ומהמיטה עברו אל הכיסא.
"תישן איתי", הוא חשב על זה כמה שניות.
"לא…תלכי לישון", הוא אמר ונשק על מצחי.
"לילה טוב", הוא אמר, קם מהמיטה והביט בי מבט אחרון לפני שיצא מהחדר.

נריה:

"זוכר את היום הזה?", אמי שאלה והושיטה לעברי את התמונה שלי ואת אחי מהמסעדה שבא אכלנו ביחד את הארוחה האחרונה שלנו ביחד.
הבטתי עליה והזכרונות התחילו לעלות את היום הזה.
איזה מאושר הוא היה שם.
לא הצלחתי להגיב, הסטתי את מבטי בחזרה לטלוויזיה והתעלמתי.
"למה אתה מתעלם?למה אתה מתחמק מזה כל הזמן?", היא שאלה טיפה מעוצבנת.
"אמא…אל תתחילי שוב", אמרתי בשקט.
"אני אתחיל, כי אתה מנסה לשכוח את אחיך הגדול", היא הרימה את קולה.
"דיי, תפסיקי לדבר", דרשתי.
"אני לא אפסיק, עד שתבין את זה כבר", מבטי הופנה לכיוונה שוב.
"שאני אבין מה?אה?אני כבר יודע את זה, אני אשם בזה שהוא מת!", צעקתי כמו מטורף, מוציא את כל הכאב. עיניה החלו להתמלאות בדמעות.
"אתה לא אשם", היא לחשה בקול חנוק.
"אני כן, לא משנה כמה תגידי לי את זה, יוצא שאני אשם. אז תפסיקי לזיין לי את המוח", סערת הרגשות השתלטה עליי ולא שמתי לב איך אני מדבר. איך אני פוגע בה.
"אני כבר לא יודעת מה לעשות איתך", היא בכתה וקמה מהספה.
הסטתי את מבטי אל עבר הארון שהיה מלא בהמון בקבוקים של אלכוהול. מאגרף את ידיי ומנסה להישאר על הספה ולא להתפתות לזבל שהרס לי את החיים.
אך לא הצלחתי, זה היה חזק ממני…קמתי מהספה והתקדמתי לארון. עומד מול האויב הכי גדול שלי. תופס אותו ומביט בו בהיסוס.
"סעמק עם זה", אמרתי והלכתי לחדרי, עם הבקבוק וויסקי.


תגובות (2)

מסכנה אמא של רקפת אופ רחמים עלייה :/ יצא מהמם תמשיכייי

03/09/2015 02:01

תמשיכע מסכנים

03/09/2015 06:07
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך