להתעורר מחדש – פרק 8

אמא ודוד מוטי, אח של אבא שלי עמדו על יד המטבח ודיברו בינהם. היא שוב מחייכת, החיוך הזה תמיד נותן לי תקווה שיום אחד הוא יהיה אמיתי ולא מזוייף, כמו שהוא עכשיו. ישבתי על הספה, מול הטלוויזיה הדלוקה. שידרו חדשות, לא אוהבת לראות חדשות. קמתי והלכתי לחדרי. הוצאתי את הנייד שלי מהמטען והחלקתי את האצבע על המסך, שיחררתי אותו מהנעילה. הייתה לי הודעה מלירון. הוא שלח שהוא מצטער ושהוא רוצה שאבוא איתו היום למסיבה של חבר שלו שחוגג היום יום הולדת. שלחתי לו שאני סולחת ושאני באה. גם ככה אין לי מה לעשות בבית ומשעמם נורא. קמתי מהמיטה וצעדתי לעבר הארון. פתחתי אותו והבטתי על הבגדים שהיו טיפה מבולגנים. הוצאתי ג'ינס שחור גבוה וחולצה בצבע בורדו שהיא טיפה חושפת את הבטן והנחתי על המיטה. הוצאתי מהמגירה הלבשה תחתונה והנחתי על יד הבגדים. יצאתי מהחדר ונכנסתי להתקלח.

אחרי שהתלבשתי וסידרתי את שיערי, נעמדתי מול המראה והתחלתי להתאפר. מרחתי פס אייליינר על העפעפיים. לאחר מכן הברשתי קצת סומק על הלחיים ולבסוף מרחתי אודם על השפתיים בצבע חום. הזלפתי על צווארי מעט בושם ולאחר מכן נעלתי את המגפיים השחורות והנמוכות שלי עם העקב הבינוני. תליתי על כתפי תיק קטן בצבע שחור ויצאתי מהחדר. אמא ודוד מוטי העיפו לעברי מבט ודוד מוטי חייך. "איך את גודלת מיום ליום, ממש התייפייפת", הוא אמר והסמקתי מעט. הוא מזכיר לי מעט את אבא שלי באופי שלו ובמראה החיצוני שלו. אולי בגלל זה אמא שלי אוהבת להזמין אותו תמיד. אולי איתו היא מרגישה כאילו היא נמצאת עם אבא שלי. אני לא יכולה לשפוט אותה, אני מבינה אותה הכי הרבה מכולם. "תודה דוד מוטי", הודתי לו וחיבקתי אותו חזק. "תשמרי על עצמך ותעשי חיים", הוא אמר וצבט את לחיי. "בסדר דוד מוטי", אמרתי בצחקוק. לירון שלח הודעה שהוא בחוץ. "טוב, ביי לכם", אמרתי ויצאתי מהבית.

לירון פער את עיניו השחורות כשראה אותי מתקרבת אליו. הוא בלע את רוקו והביט בי בהלם. "את מדהימה, היית חייבת לבוא ככה?עכשיו את צריכה להיות צמודה אליי כל הערב", הוא אמר ודחפתי אותו דחיפה קטנה וגופו נטה לאחור. "הוא קרץ והביא לי את הקסדה כדי שאשים על ראשי. שמתי אותה ועלינו על האופנוע. הוא החל לנסוע במהירות סבירה, תמיד כשאני עולה איתו על האופנוע הוא לא אוהב לנסוע כמו שהוא נוסע לבד. הוא מטורף ועושה שטויות. תמיד אני צועקת עליו ומסבירה לו שאם יקרה לו משהו אני לא יודעת מה אני אעשה, אני לא אצליח לספוג עוד מוות. הוא כמו אח בשבילי. הוא תמיד אומר שהוא חסין ממוות, שכלום לא יכול לקרות לו. ותמיד הוא חוטף על זה. אסור לפתוח פה לשטן.
אחרי כמה דקות, הגענו לבית של חבר שלו. יש לו בית קרקע, יפה וגדול. המוזיקה נשמעה עוד מבחוץ, המון רעש נשמע מהבית.
לירון שילב את ידו בידי, תמיד הוא אוהב לעשות את זה, כדי שבנים לא יתקרבו אליי וכולם מכבדים אותו, אוהבים אותו ומפחדים ממנו בעיקר. לירון הוא אחד כזה שעדיף להישאר איתו בקשר טוב כי אם מישהו מעצבן אותו, הוא לא שולט על עצמו ומאבד את הצפון לגמרי. לא רואה שום דבר חוץ משחור.
נכנסנו יד ביד אל תוך הבית. כל המבטים היו מופנים אלינו. המון בנים הספיקו להפשיט אותי עם עינהם התאוותניות. אני כל כך שונאת להרגיש כל כך לא נינוחה. זה נותן לי הרגשה של ללכת לשבת בפינה שאף אחד לא ישים לב אליי, אבל זה לא עוזר. לצערי.
הרבה בנים לחצו ללירון את היד ואמרו לו שלום. יש לו המון חברים, המון מכרים. הוא בן אדם מאוד מוערך ומוכר בסביבה.
"אח שלי מזל טוב", לירון אמר לחבר שלו וחיבק אותו חיבוק של גברים. "תודה אחי, מעריך את זה שבאת", הוא אמר בחיוך והפנה את מבטו לכיווני. "מי זאת?", הוא שאל אותו ובחן את כל כולי.
"החברה הכי טובה שלי", לירון אמר בגאווה וחיזק את אחיזתו בידי. "נעים מאוד, אלירן", הוא אמר והושיט את ידו לעברי. "רקפת", חייכתי ולחצתי את ידו.
"בואו נסדר לכם משהו לשתות", הוא הוביל אותנו לכיוון בר המשקאות הקטן ומזג לשתינו בכוסות וודקה עם ערבוב כל שהוא.
"תודה", אמרתי, הוא קרץ לעברי והגיש לי את הכוס.
כמה בנים קפצו על אלירן וחיבקו אותו. אני ולירון התקדמנו לקבוצת הספות והתיישבנו על אחת מהן.
"את בסדר?", לירון שאל, הרים טיפה את קולו בגלל המוזיקה הרועשת שנשמעה בכל הבית.
"כן", אמרתי ולגמתי מהכוס, פניי התכווצו מעט מהטעם המר והסמיך של הוודקה.
"בסדר, אני הולך שנייה להגיד שלום לחבר, כבר חוזר. תישארי פה", הוא אמר והנהנתי בהסכמה. הוא נשק על מצחי והלך לכיוון קבוצת נערים שעמדו שם ודיברו אחד עם השני.
הבטתי מסביבי, המון זוגות עמדו מסביבי והתנשקו כאילו אין מחר, החליפו רוק אחד עם השני בלי בושה. כאילו הם לבד כאן בבית.
לאחר שסיימתי את הכוס, הרגשתי שבא לי עוד אחת. טעם ממכר.
שמתי שלוש קוביות קרח בתוך הכוס, לאחר מכן מזגתי חצי כוס של וודקה וחצי כוס אשכוליות. ערבבתי עם כפית חד פעמית ולגמתי מהכוס.
לירון נעלם מהאופק, שונאת שהוא עושה את זה כשהוא רואה את חברים שלו. לפעמים אני עומדת עם עצמי שעה ומרגישה מטומטמת ולא קשורה למקום.
להפתעתי סיימתי את הכוס השנייה מהר משחשבתי והרגשתי שאני חייבת להתפנות.
התחלתי לטייל בבית, חיפשתי את השירותים. אחרי חיפושים רבים, מצאתי.
באתי לפתוח את הדלת אך מישהו הקדים אותי ופתח את הדלת.
הבחור שיצא משם כיפתר את הכפתור של מכנסו והרים לכיווני את מבטו.
"אתה…", זה מרגיש כאילו לעולם לא נפסיק להיפגש במקריות.
"את…", נריה אמר ועמד מולי. המתח כבר ממזמן קיים בינינו.
עמדנו, לא יודעים מה להגיד.
עיניו טיילו בכל גופי, הוא בלע את רוקו ולאחר מכן עיניו האפורות נעצרו בעיניי.
"כנסי", הוא אמר, אחרי הכל זה מה שיש לו להגיד לי. גלגלתי את עיניי ונתקעתי בכתפו בכוונה ונכנסתי לשירותים.
אחרי שסיימתי להתפנות, חזרתי לסלון.
חיבקתי את לירון מאחורה הוא סובב את ראשו וחייך לעברי כשקלט שזו אני. שנינו מחובקים
"הנה אתה", אמרתי בילדותיות.
"כמה שתית?", לירון שאל, ידע שאני מתחילה להיות שיכורה. כמה שהוא מכיר אותי.
"רק שתי כוסות", חייכתי. "זהו, את לא שותה יותר", הוא אמר בקשיחות, היה רציני והתכוון לזה.
"טוב", אמרתי בקול מתוק. הוא חייך לעברי, קשה לו לעמוד בפניי כשאני מדברת ככה.
"תחמנית קטנה", הוא פרא את שעירי עם ידו והזזתי אותו ממני. שונאת שנוגעים לי בשיער.
נריה, הוא עמד שם על יד הבר, מחזיק בכוס ושותה לו בנחת. מישהי עמדה על ידו וליטפה את ראשו בפלירטוט. כל כך רתחתי, רציתי להעיף אותה משם וללטף אותו במקומה. טוב…אני שיכורה מידי, בגלל זה אני מרשה לעצמי לדמיין את כל הדברים האלה.
לעזאזל איתך נריה, מה עשית לי?