להתעורר מחדש – פרק 7

יום שבת, ממש קר בחוץ. הגשם לא פסק עוד מהבוקר, העננים נותנים תחושה של לילה אבל השעה בסך הכל תשע בבוקר. אני אוהבת את החורף. אבל גם לא מחבבת כל כך. זאת אומרת…מזכיר לי המון זכרונות שקשה לי להיזכר בהם ולא להרגיש רע אחרי זה.
אבי אהב את העונה הזאת, ללכת לחרמון כל סוף שבוע ולבנות איש שלג ענק ומיוחד, מלחמת שלג. הוא היה איש מדהים וחייכני. איך ה' לוקח את כל הטובים?הוא היה מלאך, המלאך של כולם. תמיד עזר לכל מי שהזדקק לעזרה. גם אם זה היה אומר שהוא יישאר בלי כלום אבל העיקר שלאחרים יהיה טוב…לא פגשתי אנשים כמוהו. הוא הבן אדם הכי טוב ומיוחד שאני מכירה…הכרתי.
ניגבתי דמעה בוגדנית שזלגה על מורד לחיי באיטיות וקמתי להכין לי ארוחת בוקר מושקעת.
שלחתי הודעה לירון שיבוא אליי. הוא כבר בדרך.
התחלתי לחתוך את הבצל והשום, אחרי זה את העגבניות והפלפל חריף. שמתי את ההצל והשום והפלפל חריף על המחבט הגדול והתחלתי להכין סלט.
אחרי שסיימתי עם הסלט ערכתי את השולחן, שמתי שתייה וקוטג והמון גבינות. ואז נשמעה דפיקה בדלת.
רצתי לעבר הדלת ופתחתי אותה.
הוא עמד שם עם המעיל השחור שלו, של האופנוענים ושיערו השחור זז לכל עבר בגלל הרוח החזקה שנשבה בחוץ. עיניו הבריקו כמו תמיד עיניו השחורות.
"ירון כנס", אמרתי וסגרתי את הדלת אחרינו.
ירון, הוא השכן שלי. אני מכירה אותו מגיל חמש. היינו החברים הכי טובים. הוא היה בא אליי תמיד עם אמא שלו שהייתה חברה של אמי בזמנו. היום…היא התנתקה מכולם. גם מאמא של ירון.
הוא יודע עליי הכל, הכל מהכל ומכיר אותי הכי טוב מכולם.
הוא נכנס עם ההליכה הגברית שלו והוריד מעליו את המעיל שנראה עליו כל כך טוב. ירון ממש חתיך.
"איזה מזג אוויר מטורף אה", הוא אמר והניח את המעיל על הספה.
"כן, ממש", אמרתי וחזרתי למטבח. הוא התקדם אחריי ועיניו עלו מעלה כשראה את השולחן.
"וואו מטורפת, איזה ריחות", הוא אמר והביט על השקשוקה שתהיה מוכנה ממש בעוד דקה.
"אשת חיל שלי", הוא אמר וחיבק אותי מאחורה. תמיד הוא קורה לי ככה, אבל אני לא תמיד כזאת. זה מצב רוח.
חייכתי לעברו וכיביתי את הגז.
שמתי קרש חיתוך על השולחן ועליו את המחבט החם.
"מת עלייך יפה", הוא אמר ושם לעצמו על הצלחת מהשקשוקה ומהסלט.
"גם אני רון", חייכתי לעברו והתחלנו לאכול.
"נו, היית אצלה אתמול?", הוא נענע את ראשו.
"למה", שאלתי מופתעת. הוא אוהב ללכת לשירה, במיוחד שיש לה בית ריק והם יכולים לעשות מה שהם רוצים בחופשיות.
"לא יודע…היא כבר לא מרגשת אותי", הוא אמר והביט בי ברצינות.
"מוזר…אמרת שהיא טובה לא?שאיתה אתה הכי נהנה", הוא נשען על גב הכיסא וידיו היו מונחות על השולחן.
"לא יודע, היא קצת…לקחה את זה לכיוון רציני", הוא אמר והרים את הכוס מהשולחן ולגם ממנו.
"נו ומה רע בזה?", שאלתי, הוא נאנח והרים את עיניו השחורות לכיווני.
"אני לא מחפש משהו רציני, במיוחד שזה התחיל איתה כמשהו לא רציני", הוא אמר והבנתי אותו קצת, גברים לא אוהבים בנות זורמות.
לאחר שסיימנו לאכול, התיישבנו על הספה ושמנו סרט. שמתי את ראשי על רגליו והוא החל ללטף את ראשי.
"מה איתך ילדה?", הוא שאל והתחיל לשחק עם שיערי. אני מתה על זה.
"בסדר", עניתי והתענגתי מהמגע שלו, אני מכורה לזה.
"ממתי את מסתירה ממני את מה שאת מרגישה?אני יודע שאת לא בסדר", הוא מכיר אותי יותר מידי טוב כדי שאתחמק ממנו.
אבל לא רציתי לדבר על זה.
"לא בא לי לדבר על זה", אמרתי והתרוממתי לישיבה.
הוא הביט בי, לסתו הייתה הדוקה ונעולה ועניו שידרו כעס.
"תפסיקי כבר רקפת, תפסיקי להתחמק ממני, זה אני", הוא אמר ושם את ידו על פניי.
"אני יודעת ירון…אבל לא רוצה לדבר על זה אז דיי", כבר ירד לי כל החשק לראות את הסרט.
"זה מעליב את יודעת, אני רוצה לעזור לך", "לא צריכה עזרה מאף אחד בסדר?הכל טוב אז תפסיק לחפור", צעקתי עליו. מבטו נהפך למאוכזב. הוא קם מהספה והחל ללבוש את המעיל שלו.
"את פשוט…עזבי", הוא אמר, סגר את המעיל.
"פשוט מה?", דרשתי תשובה, הוא התקרב אליי והביט בי מקרוב. עיניו השחורות היו סוערות, המון כעס ניכר בהן.
"סעמק, אני החבר הכי טוב שלך?מתי תפסיקי להתחמק ממני אה?", הוא שאל ותפס את פניי עם שתיי ידיו החמות.
"מתי תבין שאני…שלא טוב לי לדבר על זה תמיד?", הוא חשק שיניים והביט בי במבט אחר…מאוכזב ו…מבט לא כל כך מובן.
הוא שיחרר את פניי וסובב את גבו אליי. הוא התקדם לעבר הדלת ואני הנחתי לו לעשות את זה.
לעזאזל!הוא היה חייב להרוס הכל!
הוא טרק את הדלת והשאיר אותי לבד, שמה שהייתי זקוקה לו זה החיבוק שלו.