להתעורר מחדש – פרק 6

נריה:
יום שישי, ארוחת שבת. שלושתנו יושבים מסביב לשולחן כשהשקט עוטף את האוויר ורק רעש הסכו"ם המתנגש בצלחות נשמע. אני יכול להגיד שאנחנו מביאים את המצב על עצמנו. אם היינו מחליטים לשכוח את מה שקרה שלוש שנים אחורה, היום היינו יכולים להיות משפחה מאושרת. אבל…כרגע אין תקשורת אחד עם השני.
"אז…נריה, איך עבר עליך היום בעבודה?", אמי שאלה לפתע, שברה את השתיקה. הרמתי את מבטי לכיוונה לעומת אבי שהמשיך לאכול ולשדר קרירות וחוסר עניין.
"בסדר, רגיל, איך אצלך היה?", שאלתי בחזרה, שמחתי שהיא ניסתה לעשות את הצעד. העברתי חתיכת חלה על הרוטב של הדג והכנסתי אל פי.
"בסדר, היה ממש עמוס, למרות המזג האוויר. הופתעתי שאנשים באו", היא אמרה ונגסה מהסלט ירקות שהכנתי. היא אוהבת שאני עוזר לה בבישולים, כשיש לי זמן, במיוחד כוחות לזה אז אני עושה את זה מכל הלב.
"אתה יוצא היו-", לפתע אמי קמה מהכיסא בעצבים והביטה על בגדיה שהתלכלכו מהכוס קולה שאבי שפך בטעות.
"תגיד לי, השתגעת?!", היא הרימה את קולה. "זה בטעות, תשבי ותוכלי", "מה זה?תתחיל להירגע ותקום לנקות את זה", "תנקי את, ואל תצעקי עלי!", הוא קם מהכיסא והכה בשולחן בתקיפות.
"אתה חוצפן ונמאס לי ממך כבר" "שקט!", צעקתי והבטתי על שניהם שהיו מוכי הלם מהצעקה. התנשמתי בכבדות וקמתי מהכיסא. הם עדיין שתקו והביטו על כל צעד ותנועה שעשיתי.
"נמאס לי מהמשפחה המחורבנת הזאת", ירקתי לעברם בגועל את המילים והלכתי לחדרי.
טרקתי את הדלת בחוזקה ופתחתי את הארון. הוצאתי ג'ינס שחור, חולצה של ארמני לבנה ועבה, זרקתי על המיטה והתחלתי להתפשט.
לבשתי את הבגדים ואת המעיל האופנוענים שלי, התבשמתי, לקחתי את המפתחות והסיגריות ויצאתי מהבית.
עליתי על האופנוע והתחלתי לנסוע, ממש מהר. אני לא שולט על עצמי כשאני עצבני. זה כל כך מחזיר אותי לרצון לחזור לשתות. לשתות עד שלא אזכור איך קוראים לי ומי אני, להתנתק מהחיים המזדיינים שיש לי ולשכוח מהכל.
אחרי נסיעה של חמש דקות הגעתי. חניתי את האופנוע מול ביתה והתקדמתי לעבר השער. פתחתי אותו ודפקתי על הדלת כמו משוגע.
היא פתחה את הדלת, עמדה לבושה בכותונת קצרצרה בצבע אדום. נכנסתי אל תוך הבית, סגרתי את הדלת כשאני עדיין מעביר את עיניי על כל חלק חשוף שנגלה למולי.
"הקדמת", היא לחשה בחושניות.
"לא טוב?", שאלתי בקול צרוד שהיא כל כך אוהבת ומשתגעת ממנו.
"ההפך", היא לחשה ונשכה את שפתיה התחתונות. כרכתי את ידיי סביב האגן שלה והצמדתי את גופה אל גופי בחוזקה ובאגרסיביות. היא גנחה והביטה עמוק בתוך עיניי.
"התגעגעת אליי?", לחשתי בצרידות. היא הנהנה בראשה וחייכה חיוך שובבי.
הנחתי יד אחת על פניה ומשכתי אלי קרוב. שפתנו נצמדו ולשוני נדחפה אל פיה וחקרה כל חלק בתוכו.
הנשיקה התחילה להיות מהירה ואגרסיבית. לא נתתי לה לנשום.
"נריה", היא לחשה את שמי. הרמתי אותה והתקדמתי לעבר השולחן של החדר אוכל. הושבתי אותה עליו והתחלתי להרים את הכותונת כלפיי מעלה באיטיות. מלטף את רגליה בתאווה.
ידיי משכו את התחתונים שלה כלפיי מטה. היא הורידה את חולצתי וזרקה על הריצפה. היא העבירה מבט על בטני השרירית וגרמה לי להידלק עוד יותר. אני אוהב את המגע שלה, היא כזאת חושנית. בדיוק מה שאני צריך כדי לשחרר את כל הרגרסיות שלי.

רקפת:
"נשארתי לבד בבית, אמא שלי נסעה לאחותה שגרה בצפון. שמחתי שהיא החליטה לצאת מהבית קצת, להתאוורר. אולי זה יעשה לה טוב. אני מקווה.
הבית הריק היה לרשותי, חבל שדווקא היום. תמר, נועה וימית לא בעיר היום, נסעו למשפחה שלהם בדרום. יכולנו לעשות ישיבה קטנה עם בירות ופיצוחים.
ישבתי מול הטלויזיה, ראיתי סרט אקשן נחמד שהעביר לי את הזמן. עם ג'ייסון סטאטם, אהבת חיי. אני כל כך אוהבת את המשחק שלו.
לפתע שמעתי רעש עצום מבחוץ, כאילו התנגשות בין רכבים. קמתי בבהלה מהספה ויצאתי לבחוץ.
"נריה?", לחשתי לעצמי והתחלתי לרוץ יחפה לכיוון גופתו השרועה על הכביש ללא תזוזה.
"נריה!", צעקתי, הוא פקח את עיניו וצמצם אותם. הוא התרוממם לישיבה ממש באיטיות והביט מסביבו.
"סעמק!האופנוע שלי", הוא התעצבן וקם מהכביש כאילו לא עף מהאופנוע לפני רגע. ממה הוא עשוי? אני הבטתי בו בהלם, מנסה לעכל מה הולך סביבי. הוא הרים את האופנוע ושם בצד הכביש, צמוד לביתי ואת הקסדה על האופנוע.
"נריה…אתה בסדר?", שאלתי בלחש, מפחדת מהתגובה שלו. פניו נראו מכווצות, כאילו כעס על מישהו, משהו.
"כן, תודה", הוא אמר לאחר שתיקה קצרה בינינו וכמה מבטים לא מובנים.
"בוא…תיכנס אלי, נבדוק שלא נפצעת או משהו", הוא לא ענה, רק הלך אחרי לכיוון הבית.
סגרתי את הדלת אחרינו. נריה החל לבחון את הבית.
"בוא", אמרתי לו והובלתי אותו למטבח. הוא התיישב על הכיסא, הורדתי ממנו את המעיל שכל כך יפה עליו. הוא מטריף את החושים.
"הוא הביט בי במבט רציני, רציני וקודר, אפילו קצת מרתיע. פתאום הוא נראה כל כך קשוח ומרוחק. לא כמו אתמול.
הוא הרים את החולצה טיפה ונתן לי לבדוק אם יש שפשופים בגב או בבטן.
למזלו לא היה כלום. ממש מוזר.
"א..אין לך כלום", גמגמתי, לא יודעת מה קורה לי כשאני בנוכחותו.
"תודה", הוא אמר בקול מחוספס וצרוד. למה הוא חייב להיות כל כך…בטעם שלי, כל כך כל מה שאני רוצה.
"רוצה לעשות מקלחת?לשתות?לאכול?", יריתי רצף של שאלות אך הוא לא ענה. המבט הרציני עדיין שיחק על פניו ולפתע ידו נכרכה סביב אגני. הוא קירב אותי אליו באיטיות, כאילו בוחן את תגובתי. לא הצלחתי להגיב. קפאתי. עמדתי ממש קרובה אליו. הוא לקח חלק משיערי שהסתיר את פניי ושם מאחורי אוזני בעדינות ובחן את פניי כאילו ראה אותם לראשונה.
"נ..נריה", לחשתי את שמו ועיניי נעצמו לנגד מגעו החמים של ידו.
"רקפת…", הוא לחש בחזרה וקם מהכיסא.
"מה את עושה לי תגידי לי?", הוא לחש והצמיד את גופו אל גופי הרועד.
"מה?", שאלתי בתמימות, רציתי לדעת מה הוא חושב עליי, מה הוא מרגיש?אם הוא מרגיש כמוני.
הוא בתגובה רק חייך וגומתו נחשפה למולי, שוב.
"אני לא מצליח לשלוט על עצמי, מה יש בך שאני כל כך רוצה את השפתיים שלך עכשיו?", הוא שאל, ליבי החסיר פעימה, הוא רוצה לנשק אותי, להרגיש אותי…בדיוק כמו שאני רוצה.
הוא קירב את פניו קרוב אל פניי. לסתו הייתה הדוקה ונעולה. עד שנעצר, סנטימטר משפתיי.
"אני..אני לא יכול, אני מצטער", הוא אמר ונרתע לאחור.
"אז מה אתה כן יכול אה?למה אתה עושה את זה כל פעם מחדש?", כעסתי עליו, כן. זה נראה כאילו הוא משחק איתי משחק, בוחן את הגבולות שלו.
"רקפת", "עזוב…פשוט תלך", אמרתי והחוותי את ראשי לכיוון הדלת, מראה לו את הדרך שיצא ומצידי שלא יחזור.
הוא הביט בפניי עוד כמה שניות שהיו ארוכות ושם בחזרה את המעיל על גופו.
הוא צעד לעבר הדלת מהר מאוד ויצא בטריקה רועשת.
עיניי נעצמו מהרעש שזה עשה. חושבת שלעצמי…על מה כעסתי?אנחנו לא חייבים אחד לשנייה שום דבר.
הוא פשוט מחרפן לי כל תא במוח, כל תא בגוף. רציתי אותו, רציתי להרגיש אותו למרות שהקשר בינינו הוא רק המבטים. בלי דיבורים, רק מבטים.