להתעורר מחדש – פרק 5

נריה:
התיישבנו, אני ועוד שניי חברים שלי על הבר. יצאנו קצת להתאוורר מהשבוע שעבר לו במהירות מטורפת. מפחיד עד כמה שהזמן רץ מהר. לא מספיק למצמץ וסוף שבוע כבר הגיע.
"יאאלה אחים שלי, נרים לחיים", בר צעק והרים את השוט מעלה באוויר. חיכה שאלעד גם ירים את שלו. רק אני הרמתי כוס לימונדה גרוסה באוויר, כמו בחורה. אין מה לעשות, על טעויות צריך לשלם. רציתי גם להרים שוט ולהנות מהטעם של הסמיכות החמימה בגרון. התגעגעתי להרגשה הזאת. וככל שזה אסור לי, ככה אני רוצה את זה יותר. כבר שלוש שנים שלא נגעתי באלכוהול. אני גם לא מתכוון לגעת. עד שעברתי את התקופה הכי קשה בחיים שלי, אני לא מתכוון לחזור לשם שוב.
המוזיקה הקצבית הדהדה באוזניי, הרחבה הייתה מלאה באנשים יפים שקפצו ושחררו את גופם בהנאה.
גיחכתי עם עצמי, חיפשתי אותה בין כל ההמון. פאתטי למדיי. למה היא לא יצאה לי מהראש כל השבוע הזה, מאז שראיתי אותה חוצה את המעבר חצייה והמבט שהיה בעיניה, היא לא יוצאת לי מהראש. היא ילדה, ועדיין יש בה משהו שאין באף בחורה בגילי. התמימות והחוזקה שהיא משדרת ביחד. אם הייתי שותה, הייתי שוכח את פניה כבר ממזמן. לעזאזל איתך נריה.
"הלו גברברים נכבדים, הגיע הזמן לקום ולרקוד לא?", בר שאל וחייך בשובבות. הבנתי שהוא מתכוון לתפוס בחורות. הוא לא ישתנה לעולם. הוא יישאר אותו אחד שתמיד ירצה רק שעשוע ללילה במקום אהבה אמיתית וטהורה. בדיוק מה שאני מחפש עכשיו. אבל אני זורם עם ההזדמנויות שקופצות לי עד שאגיע לשלב הזה בחיים שלי.
"אני כבר בא", אמרתי להם, לא כל כך התחשק לי לרקוד, להתחיל עם בחורות. בדרך כלל הן באות לבד. נשארתי יושב על הבר, שותה את הלימונדה הגרוסה והנטולת אלכוהול שלי. ואז ראיתי אותה. היא נכנסה עם בחור, לסתי התקשחה, התהדקה ואני אפילו לא יודע למה. התחלתי לשחק עם הכוס, לעשות מעגלים באוויר שעירבב את הלימונדה.
היא חייכה, חיוך מלאכי. אח! נריה נפלת חזק.
הוא כרך את שתי ידיו סביב גופה הדקיק. כל כך רציתי להחליף אותו באותו הרגע. איך זה שפגשתי אותה רק פעמיים, בקושי החלפנו שתי מילים בינינו ואני כל כך חושק בה, רוצה להרגיש אותה. רוצה להחליף את הבחור שמחבק אותה עכשיו והיא קורנת מאושר?
הם החלו לרקוד, היא זזה לפי הקצב שהקציב לה. החזיק את אגנה והזיז אותה מצד לצד. החולצה הלבנה שלבשה עלתה מעט למעלה, בטנה נחשפה. היא ישר שלחה יד והורידה בחזרה את החולצה. היא לבשה ג'ינס שחור ועקב קטן. שיערה היה פזור ופניה היו מאופרים עדין והאודם האדום, הסתנוורתי. היא כזאת סקסית וחושנית. מבלי לנסות.
עיניה ננעצו בשלי, חיוכה נמחק והיא המשיכה לרקוד ולבהות בי. היא השתחררה מחיבוקו ואמרה לו משהו באוזן ואז הלכה לכיוון השירותים.
קמתי מהכיסא ישירות ומהר הלכתי לכיוון השירותים. למה לעזאזל אני לא מצליח לשלוט בעצמי?
עמדתי מחוץ לשירותים, היא יצאה ונעצרה מולי. עיניה התעמקו בשלי. מה אני עושה?

רקפת:
הוא עמד עם העיניים האפורות שלו מולי, כובש וממגנט אותי אליו. עם המבט המסתורי שלו והעמידה הגברית שלו.
שיגיד משהו, רציתי שיפתח את הפה ויגיד משהו. שיסביר לי למה הוא מתחמק ממני כל פעם מחדש.
עמדנו אחד מול השני, מתעמקים במבטים אחד של השנייה ולא מצליחים להוציא מילה.
כשהבנתי שלא יצא מזה שום דבר. עברתי אותו אך ידו תפסה את ידי בחוזקה ומשכה אותי בחזרה, לעמוד מולו.
"מה אתה עושה?", שאלתי בכעס רב. הוא התנשם בכבדות והתקרב אלי בצעדים איטיים. צעדתי אחורנית עד שגבי נדחק אל הקיר. לא היה לי לאן לברוח. היה לו מבט משונה בעיניים. מבט…רעב.
הוא שם יד אחת על הקיר, וידו השנייה לקחה חלק מהשיער שנפל על פניי ושם מאחורה אוזני.
עצמתי את עיניי, הרגשתי איך עורי סמר לנגד מגעו החם והנעים. רציתי עוד, הרשתי צמאה. הרגשתי משהו שלא ידעתי שקיים.
"נריה", לחשתי את שמו ופקחתי את עיניי, הוא הוריד את ידיו ועדיין לא פצה את פיו.
"תגיד משהו", אבל הוא המשיך לשתוק ולצעוד שוב אחורה ולברוח כמו בפעם שעברה.
שוב השאיר אותי באויר, מבולבלת מתמיד.