להתעורר מחדש – פרק 3

הבטתי על אמי מהצד. היא נראתה כה יפה וטהורה. לבשה שמלה בצבע אפרסק אשר הגיע עד הברכיים שהחמיאה מאוד לגופה הדקיק. עיניה הירוקות בלטו והבריקו אל מתחת האור הבוהק אשר הפיצו הנברשות של האולם. פניה היו מכוסים באיפור מעושן שממש התאים לתווי פניה היפות. חיוכה, למרות שידעתי שהוא מזוייף כל כך יפה לה לחייך. כל כך רציתי שזה יהיה אמיתי…חיוך מהלב. היא בירכה את האורחים שניגשו אליה והחליפו איתה כמה מילים. בת דודה שלי מתחתנת היום.
אני עמדתי בבר ושתיתי לי כוס בירה, אני לא נוהגת לשתות בדרך כלל. אבל באירועים אני מרשה לעצמי כוס או שתיים. זאת הרגשה דווקא משחררת, מעצימה את הביטחון ונותנת תחושה כייפית.
סיימתי את הכוס הראשונה והסתובבתי לכיוון הבר, רציתי עוד כוס.
"סליחה", צעקתי לעבר הברמן שעמד עם הגב אלי.
הוא הסתובב והופתעתי לפגוש שוב בעיניים האפורות והמבריקות שלו.
"שלום", הוא אמר וחיוך שובב נמרח על פניו. זיהה אותי בשנייה הראשונה.
"היי", חיוכי עלה מבלי שארצה בכלל. מה הסיכויים?חשבתי לעצמי.
"מה בשבילך?", הוא שאל וחיוכו עדיין השתעשע על שפתיו.
"בירה", עניתי בקצרה, הרגשתי פתאום יותר בסדר ממקודם. משהו במבט שלו מרגיע.
"בבקשה", הוא הניח את הכוס על הבר ונשען עם שתי ידיו עליו. מבטו בחן את עיניי השחורות שירשתי מאבי. הרגשתי קצת אי נוחות לנוכח מבטו הקודר והבוחן.
לגמתי מהבירה לגימה לא קטנה ובלעתי בכבדות.
הוא חייך חצי חיוך ובדיוק הגיע עוד ברמן שנתן לו מכה בכתף. העיר אותו מהבהייה בי.
"אה גבר", הוא אמר לברמן שהרגע הגיע.
"נריה, אולי תפסיק להסתכל על בנות יפות ולהפחיד אותן ככה", אז ככה קוראים לו…שם מיוחד, אני אהבתי. הסמקתי טיפה מהמילים של חברו וסובבתי את מבטי לכיוון הרחבה. מתחמקת מהמבט של נריה.
הבטתי על השולחן שבו אמי ישבה, היא ישבה לבד ושקעה במחשבות. ידעתי בדיוק על מה היא חושבת.
על אבא שלי, אריה.
לגמתי את השאריות של הבירה שנשארו בכוס והנחתי אותה על הבר.
התקדמתי לעבר השולחן שבו אני ישבה.
היא הרימה את מבטה לכיווני והסיטה מיד לאותה נקודה שמקודם התבייטה עליה.
"בואי נרקוד קצת", הצעתי לה בחיוך, היא לא ענתה והמשיכה בשלה.
"אמא, בואי תרקדי איתי נו, לא נעים לי לבד", היא עדיין שתקה, התעלמה לגמרי ונכנסה שוב לעולם שלה. התרוממתי ויישרתי את גבי. הורדתי את ראשי מטה באכזבה.
היא לעולם לא תצא משם, היא תמיד תישאר ותירקב בעולם שיצרה לה. לא ידעתי מה אני מרגישה, מה להרגיש…
יישאתי את התיק השחור שהיה תלוי על כתפי בנוחות והתחלתי להתקדם לעבר היציאה.
אין לי יותר מה לעשות כאן.
יצאתי בסערה מהאולם והקור ישר עטף את גופי שהיה חשוף למחצה. מה חשבתי לעצמי שלבשתי את השמלה הזאת?התעצבנתי על עצמי במחשבתי. חיבקתי את גופי עם ידיי ושיערי התחיל לעוף לכל עבר. שונאת חורף, שונאת את היום הזה, שונאת את כולם.
לפתע הרגשתי בחמימות עוטפת את כתפיי. הסתובבתי במהירות. נריה.
"שלא יהיה לך קר", הוא אמר וחייך חיוך קטן שקצת ניחם אותי.
"איך קוראים לך?" הוא שאל, קולו כה עבה ומחוספס. גופי החל לסמור ממנו.
"רקפת", הבטתי לצד, לא רציתי שיראה שאני עצבנית ורגשנית עכשיו.
"שם יפה", הוא הניח את אצבעותיו על סנטרי ומשך את פניי לכיוון פניו. הכריח אותי להביט בו.
לא הצלחתי להתנתק מעיניו שכה הבריקו עכשיו. הוא מושלם, כל כך גברי. יש לו יופי מהסוג שאני אוהבת והכי נמשכת. יופי מחוספס כזה ומבט מסתורי שנראה כאילו ספר שלם מסתתר מאחוריו.
לפתע מבטו הפך לרציני וידו כבר לא נגעה בסנטרי.
הוא לקח כמה צעדים אחורה, העביר את ידו בשיערו הפרוע ונכנס במהירות בחזרה לאולם.
מה זה היה עכשיו?מה עשיתי שגרם לו להירתע ממני?
קלטתי פתאום עד כמה אני בודדה.
מרגישה שאין לי אף אחד אמיתי בחיים.
רציתי פשוט להיעלם…להיות עם אבי שתמיד הבין אותי.
ניגבתי את הדמעה שזלגה מעיני והתקדמתי לעבר הכביש, לחפש מונית שתחזיר אותי הביתה.