להתחיל מחדש- פרק 9 ♥
~ נקודת מבט אביגיל ~
התעוררתי במקום חשוך, עם אור מעומעם, כמו בחדרי חקירה כאלה במשטרה, אבל הוא היה ריק.
התכוונתי לקום, ורק אז הבחנתי שאני קשורה ופי סתום במסקנטייפ. הם חיים בסרט או משהו?!
הרגשתי חלשה. אפילו… אפילו להזיז את הבוהן לא הצלחתי. הפנתי את ראשי לצדדים, לסרוק את החדר, וגיליתי חור קטן על כתפי. כנראה שהזריקו לי משהו.
לפתע שמעתי דיבורים מתקרבים. מהר עצמתי עיניים שיחשבו שאני ישנה.
"היא עדיין ישנה" אמר קול אחד, עבה ועמוק. הם דברו עברית. זה מוזר. (בבריטניה אבי דברה רק אנגלית אבל בגלל שאבא שלה עובד בישראל היא יודעת עברית)
"אתה בטוח שהיא לא עובדת עלינו?" אמר קול שני, של אישה.
"כן, כן. החומר חזק. זה מה שההוא בחנות אמר" אמר קול שלישי. קול… קול מוכר מאוד.
"טוב, טוב, מתי נחזיר אותה? אמא שלה תתחיל לחפש אותה בקרוב" אמרה האישה.
"אין בעיה. זה יקח כמה שעות סך הכל. אנחנו נחכה שהיא תתעו–" הגבר נקטע והקול המוכר אמר "למה לחכות? בואו נעיר אותה עכשיו! תסמכו עליי, אני עשיתי הכרות עם אמא שלה. אתם שלחתם אותי! אותי שלחתם לרגל! אמא שלה דאגנית. ניראלכם ששחרתי אותה בכזאת קלות?!"
זאת…. זאת נוגה?! "כנראה שהיינו צריכים לשלוח את אנבל. את לא הצלחת להרחיק אותה מנייט." אמר הגבר. "אני ניסיתי. מכרתי לה את הסיפור עם ההריון, זה לא עבד עליה. אבל היא כועסת עליו עכשיו על זה שהוא אנס אותה! אשמתי שהיא 'מאמינה בו' המפגרת הזאת?!" נגה. אני חשבתי שהיא מלאך. איזה… (**&^^@#^%$**^#@~^%^^*) אוף איתה! מה הולך פה?!
"אוף כבר עם הילדה הזאת! ניסיתי להרוג אותה פעם אחת! יריתי בה! בראש! עלוקה… איך היא עוד חייה?" הגבר צעק את זה. בכל גופי עברה צמרמורת ענקית. זה האיש מהזכרון?
"תרגע בן. עכשיו נחזיר אותה. נמצא איזה תירוץ לנוגה, ונצרף אותי." אמרה האישה שמסתבר ששמה אנבל. ברגע זה פתחתי עיניים באיטיות. נגה מהר ברחה מהחדר ולמולי, נשארו רק בן ואנבל.
"אולי הפנוזה" אמר בן.
"כן. כן. הפנוזה, אני אקרא לכרמן." אמרה אנבל ויצאה מהחדר.
לאחר כמה דקות חזרה אנבל עם בחורה יפת תואר ובידה שרשרת עם תליון כסף בצורת עיגול.
"זאת היא?" האישה, כרמן, אמרה והצביעה עליי.
"כן, אנחנו צריכים שתגרמי לה… את יודעת מה." אמרה אנבל.
"אין בעיה. אני אצטרך שתהיו בשקט בצד החדר. אה. ואת הכסף, עכשיו. " היא אמרה בנוקשות והושיטה את ידה לבן. הוא נתן לה את הכסף וחזר להשען על הקיר.
כרמן שלפה את השרשרת והניפה אותה מולי. היא נדנדה אותה. ימינה-שמלה, ימינה-שמאלה, ימינה, ואז שוב שמאלה. ימינה ושמאלה.
"את נהיית עייפה ביותר… העפעפיים שלך כבדים וכבדים יותר ויותר, כשאני אגיד 'לישון', את לא תרדמי, את תעצמי עיניים ותקשיבי לי. 'לישון'." מבלי לחשוה עצמתי את העיניים. התליון היה כל כך יפה… צמרמורת נעימה מאוד עברה בגופי. "כשאני אמחא כף, את תשכחי את כל מה שהיה פה, ותקשיבי לכל מה שאנבל אומרת לך לעשות. את תשכחי את נוגה ואת נייט. אין לך שום קשר איתם." לפתע שמעתי את בן לוחש לה משהו, ואז היא צחקה הרבה. "שובב שכמוך. " היא אמרה. "ודבר אחרון, כשאני אמחא כף, את תורידי בגד בגד את בגדייך, ותעשי מה שאני אגיד לך." זה היה בן. לא הקשבתי למה הוא אומר… רק התנועות של התליון היו במוחי.
תגובות (0)