להתחיל מחדש- פרק 7 (דין לוקהארט- המשך)

בסוף היום כשסאם חזרה לבניין המעונות לחדרה, היא מצאה את ג'ינה יושבת ליד שולחן הכתיבה שלה ועסוקה בשיעורי בית. ג'ינה לא הרימה את מבטה ולא התייחסה לסאם כשהיא נכנסה אל החדר.
"אוקי, אוקי," אמרה סאם כשג'ינה המשיכה להתעלם מנוכחותה. "אני מבינה למה את כועסת," המשיכה, "אני לא רוצה שנריב ופשוט הכעסת אותי כשהמשכת לרדת על קלואי…אני מצטערת שצעקתי עלייך."
"מה? עכשיו את וקלואי כאילו החברות הכי טובות?" פלטה ג'ינה ברוגז ועדיין לא הסתכלה על סאם שישבה על מיטתה.
"לא," ענתה סאם בזהירות וניסתה להשאיר את קולה רגוע ככול האפשר. "אני פשוט חושבת שהיא בסדר, ולא רציתי לשמוע אותך משמיצה אותה."
"לא השמצתי אותה!" התגוננה ג'ינה בכעס ועכשיו הביטה בסאם.
"את לא?"
"לא!" התעקשה ג'ינה. "פשוט סיפרתי לך מה אנשים אומרים! רק רציתי להזהיר אותך כדי שתדעי עם מי את מתחברת!"
לסאם היה ספק גדול אם ג'ינה רק רצתה להגן עליה מקלואי, אך היא התאפקה ופשוט אמרה "אני מצטערת שצעקתי עלייך, בסדר? לא הייתי צריכה לעשות את זה."
ג'ינה תקעה בה מבט ארוך ועקשני והנהנה בקרירות וחזרה לשיעורי הבית שלה.
סאם הביטה בה לרגע ואז חשבה שזה הכי טוב שהיא יכולה להוציא ממנה לעכשיו ופשוט קמה מהמיטה, לקחה כמה בגדים נקיים ומגבת והלכה למקלחות.
השעה היתה רק שש בערב; עוד שעה צריכים להגיש את ארוחת הערב.
במקלחות היו רק עוד שתי בנות. הן בדיוק יצאו מהמקלחות והיו במגבת בשיער רטוב. שתיהן ניגשו להחליף בגדים.
סאם התפשטה, התכסתה במגבת, ונכנסה אל אחת המקלחות.
היא חיכתה עד שהמים יהיו רותחים ואז נכנסה אל מתחת שטף המים הזורם.
מקלחת תמיד עזר לה להירגע; היה משהו בזרם המים החמים על הפנים שגרם לה לשכוח מעט מבעיותיה. היה נעים להרגיש את המים זורם על גופך ושוטף אותך. את כול כולך.
סאם תמיד הכניסה את פניה אל מתחת לזרם ונתנה למים לזרום על פניה כשהוא מעמעם מעט את הקולות מסביב דבר שגרם לה לשכוח מעט מהסביבה.
היא התרחצה לפחות כעשרים ודקות ואז יצאה מזרם המים וסגרה אותו. היתה דממה בחדר; סאם ניחשה ששתי הבנות כבר יצאו מחדרי ההלבשות.
היא יצאה מהתא במגבת שכיסתה אותה וניגשה אל אחת המראות; היא הסיטה את שיערה הרטוב מפניה ובחנה את עצמה במראה.
השיער שלה היה קצת ארוך מדי, קצת מעבר לכתפיה; היא הבחינה בקצוות שרופות והיא קירבה את פניה אל המראה ובחנה את הקצוות.
לפתע נשמעו קולות במסדרון מחוץ למקלחות וכשסאם בדיוק הפנתה את מבטה לעבר הדלת; היא נפתחה בעוצמה ובחור גבוה התפרץ פנימה כשהוא טורק מאחוריו את הדלת. לא נראה שהוא הבחין בסאם עומדת שם ומביטה בו בעיניים פעורות לרווחה בזמן שהוא שם את אוזניו על הדלת וכנראה ניסה להקשיב למה שקורה במסדרונות.
היתה דממה בחדר בזמן שהוא המשיך להצמיד את אוזניו לדלת, עד שלפתע הוא שם לב שהוא אינו לבד; הוא הפנה את מבטו באיטיות אל סאם שעמדה שם קפואה בהפתעה, כשרק מגבת מכסה אותה.
"ברוקס…" דין לוקהארט מלמל ,ועיניו דילגו על גופה הערום למחצה בהפתעה. הוא הזדקף באיטיות כשהוא ממשיך לבחון את סאם ללא שום מבוכה מצידו.
סאם הסמיקה ולפתע הבינה שהיא מכוסה רק במגבת ומיהרה להירתע ולנסות לגונן על עצמה בידיה.
"מה אתה עושה כאן?!" היא קראה בכעס. דין עמד שם ובהה בה כשהיא עטופה רק במגבת.
"אני מצטער," הוא חייך ללא איפוק לאחר רגע כשהוא התעשת. "פשוט האחראי על בניין המעונות בדיוק עבר במקום והייתי צריך להתחבא איפשהו. בנים לא מורשים להיכנס לחלק של הבנות, ואני לא יכול להרשות לעצמי להסתבך עוד יותר."
הוא המשיך להביט בה בזמן שדיבר וסאם האדימה עוד יותר.
"אתה יכול להסתובב בבקשה?!" היא קראה ברוגז לעברו וחיוכו של דין התרחב ועיניו נתקלו בשלה; הוא הסתובב לעבר הדלת כשהוא מפנה את גבו אליה.
סאם מיהרה לגשת לבגדים שלה ולהתלבש בחיפזון.
"לא ידעתי שזה המקלחות," אמר דין בקול מתגונן מעט. "לא חשבתי שתהיה פה מישהי-"
"למה שתחשוב?" רטנה סאם מבין שיניה בזמן שהשתחלה אל מכנסיה הקצרים, "לא נראה שחשיבה זאת אחת המעלות שלך…"
היא שמעה את דין צוחק.
"אני יכולה לקרוא לאחראי ולגרום לכך שיתפסו אותך, אתה יודע." אמרה סאם ומשכה מעליה את חולצתה.
"נכון," הסכים דין כשפניו עדיין מופנות לעבר הדלת. "אבל יש לך אומץ לעשות זאת?"
"למה שלא יהיה לי?" שאלה סאם בתמימות מעושה וניגשה חזרה אל דין כשהיא לבושה. כשהוא הבין שהיא חזרה לעמוד קרוב אליו, הוא הסתובב אליה.
"את תהיי נודעת כמלשנית," ענה במשיכת כתף. "לא משהו שהייתי רוצה שיהיה תלוי מעל הראש שלי."
"אולי זה ילמד אותך לקח."
"לא הבנת את זה עדיין?" חייך דין אליה ברוגע. "אני לא מישהו שלומד לקחים."
"כי אתה איטי?" פלטה סאם.
דין צחק, "כי פשוט מאוד, לא אכפת לי." הוא ענה בחיוך זחוח; עיניו הכחולות-הבהירות נצצו לאור התאורה של המקלחות והסיחו את דעתה של סאם לרגע.
"אה נכון," אמרה סאם בשקט ובחנה את הבחור שעמד מולה. "יש לך את אבא שלך שיכול להוציא אותך מכול צרה שתבוא. שמעתי שהוא ראש העיר…"
לראשונה, פניו של דין התעוותו מעט והוא נראה נרגז; חיוכו נעלם לחלוטין.
"אבא שלי לא קשור," הוא אמר.
"כן ממש…" אמרה סאם בספקנות והתבוננה בו נדרך לשמע אזכורו של אביו . "אתה יודע מה אני חושבת? אני חושבת שאתה ילד מפונק של אבא ואמא שחושב שהוא יכול לעשות הכול, ולהתחמק מזה רק כי הוא יכול…"
דין נראה מעוצבן מאוד וסאם נהנתה מזה; היא אהבה את העובדה שהיא מחקה את החיוך המתנשא שתמיד היה על פניו.
"את לא יודעת על מה את מדברת, ברוקס…" הוא אמר.
"פגעתי לך בנקודה רגישה אה?" היא חייכה אליו בניצחון. "אולי כי זה נכון…" אמרה לו בשקט ופניו שוב התעוותו בכעס.
"משהו לחשוב עליו…" היא הוסיפה בחיוך קטן, שמחה לראות שעכשיו הוא זה שמעוצבן והיא זאת שמחייכת בהתנשאות.
"למרות השיחה המאוד נחמדה," המשיכה סאם באנחה כשדין לא ענה ורק בהה בה ברוגז, "אני חייבת ללכת לארוחת הערב ולעשות שיעורי בית. אולי כדאי שתעשה כמוני…" הציעה לו בשקט ועזבה את המקלחות עם בגדיה והמגבת שלה תחובים בזרועותיה, משאירה את דין לבדו.

למחרת, ג'ינה הפטירה "בוקר טוב," עמום לעבר סאם ויצאה מהחדר.
סאם לבשה ג'ינס וחולצה ארוכה של תלבושת האחידה ויצאה בעקבותיה.
זה היה יום חמישי קריר ונעים; סוף השבוע התחיל להתקרב, וסאם הרגישה הקלה מסוימת אך גם תהייה מציקה על איך היא תבלה את סוף השבוע אם גם ג'ינה מסרבת להסתובב איתה אחרי אתמול.
סאם יצאה מבניין המעונות ונכנסה לבית הספר. המסדרונות התחילו להתמלא בתלמידים שהתעוררו לרגל השיעור הראשון של היום, ומורים שחלפו על פני התלמידים עם כוסות קפה בצעדים נמרצים ונחפזים.
סאם לא ראתה את ג'ינה בשום מקום וגם אם היא היתה מבחינה, לא היה סביר שהיא היתה ניגשת אליה; השיעור עמד להתחיל רק עוד רבע שעה וסאם שלא רצתה להישאר לבד עד אז, הבחינה בקלואי מוציאה כמה ספרים מהארונית שלה וניגשה אליה בשמחה. היה משהו בקלואי שנתן לסאם תחושת נוחות.
"היי קלואי," אמרה סאם כשהתקרבה אליה. קלואי הרימה את מבטה וחייכה מעט.
"בוקר טוב סאם." אמרה.
"איזה שיעור יש לך עכשיו?" שאלה סאם כשקלואי סגרה את הארונית והכניסה את הספרים לתיק שלה.
"ביולוגיה עם דייוויס," ענתה קלואי באנחה מתוסכלת. "למי יש חשק לגבר המזדקן הזה?"
סאם צחקה ,"לי יש מתמטיקה, שזה הרבה יותר גרוע…לפחות את יכולה לבהות בשעמום בלוח בזמן שהמורה דייוויס מדבר, אני חייבת לעשות תרגילים ולעבוד באמת."
"את צודקת," הסכימה קלואי בחיוך. "מתמטיקה זה הרבה יותר גרוע."
"את רואה? את יכולה להתעודד מהעובדה הזאת לפחות…"
שתיהן צעדו יחד לאורך המסדרון. סאם הבחינה במרי קייט לבושה בחצאית תלבושת האחידה וחולצה קצרה עם שיערה הבלונדיני והקצר אסוף בזנב סוס ומדברת עם דין לוקהארט.
"איפה ג'ינה?" שאלה קלואי בעניין את סאם כשהן עברו את דין ומרי קייט. סאם הבחינה בדין מציץ לעברה וסאם ניסתה להתעלם.
"לא בסביבה," ענתה סאם במרירות. "עשיתי משהו קצת מרושע אתמול ו-טוב, צעקתי עליה לשתוק מול כול הכיתה- היא לא לקחה את זה בקלות."
קלואי הביטה בסאם בהפתעה וצחקה, "את רצינית?" פלטה קלואי מבעד לצחקוקיה.
"כן, אבל התנצלתי בפניה והכול," התגוננה סאם. "למה היא צריכה לגרום לי להתפתל?"
"כי זאת ג'ינה…" ענתה קלואי במשיכת כתף לאחר שהפסיקה לצחוק. "בטח הבכת אותה מול כול הכיתה וכול מה שחשוב לג'ינה זה המעמד החברתי שלה, אז בטח העלבת אותה ופגעת בה יותר ממה שאת חושבת…"
סאם נבוכה. היא לא רצתה לפגוע בג'ינה, היא שנאה לדעת שהיא פגעה או העליבה מישהו בכוונה; במיוחד לא מישהי שניסתה להתייחס אליה יפה.
"את חושבת?" שאלה סאם בקול די מודאג.
"אכפת לך?"
"ברור," ענתה סאם במהירות. "אני לא רוצה לפגוע בה…"
"חשבתי שאת לא מחבבת אותה…" קלואי הרימה גבה.
"זה לא אומר שאני רוצה לפגוע בה או להעליב אותה בכוונה," ענתה סאם בביטול.
קלואי משכה בכתפה ונראתה לא מודאגת. לא היה אכפת לה מג'ינה, לא היה אכפת לה לפגוע או להעליב מישהי כמו ג'ינה שהתייחסה אליה כמו חרא מאז שהתחילה ללמוד פה.
שתיהן נפרדו לשיעורים נפרדים בזמן שסאם המשיכה להיות מודאגת מהעובדה שג'ינה לקחה את מה שקרה יותר קשה ממה שסאם תיארה לעצמה.
היא הבטיחה לעצמה להתנצל שוב בפניה; אין סיכוי שג'ינה תחרים אותה רק בגלל זה.
השיעורים חלפו במהירות מפתיעה, וג'ינה שישבה מול סאם בכיתה המשיכה להתעלם ממנה כמה אפשר אך סאם התעודדה כשהיא הפילה את העט שלה וג'ינה הואילה בטובה להרים אותו חזרה בשבילה.
בעשר כשהשיעור הסתיים וההפסקה הגיעה, סאם ניגשה אל קלואי כשהבחינה בה עומדת עם עוד בחור באחת המסדרונות בקומה השלישית.
"היי, קלואי," אמרה סאם והביטה בסקרנות בבחור הגבוה והבלונדיני עם הפנים הידידותיות והנעימות שעמד לידה; הוא נראה לה מוכר משום מה.
הבחור גם בחן אותה בעניין ניכר וגם מבוכה מסוימת.
"היי," אמרה קלואי בשמחה. "זה טום," הוסיפה והנידה את ראשה לעבר הבחור הבלונדיני.
"היי," חייכה סאם לעברו והבחור הגיב בחיוך מהוסס.
"היי,"
כשהוא חייך, היא נזכרה מאיפה זיהתה אותו; כשהמורה בייקר ניגשה אל סאם ביום הראשון בפנימייה כדי להודיע לה שהפגישות עם היועצת יתקיימו בימי חמישי, היא הבחינה בטום בוהה בה בזמן שדיבר עם ג'ולי, חברתה של ג'ינה.
"אני בדיוק הולך…" אמר טום בביישנות והתחמק ממבטה של סאם. "אז נדבר על זה מחר, אוקי?" הוא פנה אל קלואי שהנהנה והוא הלך בניד ראש לעבר סאם.
"הוא מבוגר מאיתנו?" שאלה סאם כששתיהן התחילו ללכת לאורך המסדרון.
"כן, בשנה האחרונה שלו פה…" ענתה קלואי. "רוצה לצאת החוצה אל המדשאות?" שאלה.
"כן, יותר טוב," הסכימה סאם והיא הבחינה בדין שהתקרב אליהן ממולן בזמן שהמשיכו לפסוע. קלואי לא שמה לב אליו עד שהוא ניגש אליהן.
"היי," הוא אמר לשתיהן. החיוך התמידי שהיה על פניו, לא היה שם. הוא נראה יותר רציני ומשום מה גם לא דומה לעצמו; אבל היה בזה משהו שסאם מצאה מושך.
קלואי הביטה בדין בהפתעה. סאם ניחשה שדין אף פעם לא ניגש אליה מיוזמתו.
"אפשר לדבר איתך רגע?" הוא שאל את סאם.
סאם שלחה מבט בקלואי שהרימה גבה בהפתעה.
"כן בטח…" מלמלה בחזרה ודין התרחק מעט מקלואי וסאם הבינה שהיא צריכה ללכת אחריו.
"תראי," הוא פתח כשהוא מציץ לעבר קלואי שנשענה על הארוניות ונראתה אדישה אליהם. "אני מצטער על מה שקרה אתמול."
סאם הביטה בו בחשדנות.
"לא ידעתי שנכנסתי למקלחות של הבנות," הוא המשיך. הוא נראה רציני וכּן."אני לא רוצה שתחשבי שאני מציצן סוטה שנכנס למקלחות של הבנות בכוונה."
"אוקי…" מלמלה סאם עדיין מבולבלת. היא לא כול כך הבינה למה הוא טורח להתנצל בפניה.
"אז…זהו," הוא אמר בעילגות.
סאם הביטה בו במבט בוחן ופלטה, "אני מצטערת- אבל," סאם לא התאפקה כשדין המשיך לעמוד שם ברצינות תהומית לא אופיינית. "חשבת שהתכוונתי ברצינות כשאמרתי שאני אספר לאחראי הבניין שלנו שהיית בחלק של הבנות? בגלל זה אתה מתנצל?"
דין חייך."לא," ענה באיטיות. "הייתי בטוח שאין לך אומץ לעשות זאת." הוסיף, חוזר לאותו טון מלגלג ומתנשא.
"תאמין לי שיש לי אומץ," הטיחה בו סאם.
"אז למה לא עשית את זה?"
"כי אני לא מלשנית."
"או," דין נאנח בלגלוג והנאה. "זה תירוץ כול כך מיושן ומזויף."
"תסלח לי, אבל אתה רוצה שאני אספר?" שאלה סאם ,נעלבת. "אין לי בעיה לעשות זאת."
"חס וחלילה, ברוקס." חייך אליה דין ועיניו הכחולות נצצו. "אני אוהב את העובדה שאני נתון לחסדייך…" הוא הוסיף בשקט, תוקע מבט ארוך ומחייך בסאם.
ליבה החמיץ פעימה לשמע הרמיזה המינית בקולו וחיוכו היפה.
"אז נתראה ברוקס." הוא אמר והתחיל להתרחק ממנה כשהוא עדיין מביט בה, ילקוטו תלוי על כתפו. "אל תגידי לי שאת לא מצפה לזה בקוצר רוח כמוני."

"מה דין לוקהארט רצה ממך?" שאלה קלואי את סאם כששתיהן יצאו מהבניין לכיוון המדשאות כדי ליהנות מהרוח הקרירה והנעימה שהיתה באוויר.
שתיהן הלכו להתיישב כמה מטרים ליד חבורה של בנות הצעירות מהן בשנה.
"לא משהו שצריך לספר…" ענתה סאם בקלילות.
"את מכירה אותו? ידידה שלו?" שאלה קלואי כשהרוח מעיפה את שערותיה השחורות לצד.
"לא הייתי מגדירה את זה ככה," גיחכה סאם. "למה?" הוסיפה כשקלואי עדיין הביטה בה במבט מסוקרן.
"לא- זה סתם," חייכה קלואי והסיטה את מבטה. "היתה לי ההרגשה שיש משהו ביניכם כשראיתי אתכם מדברים וזה היה מוזר."
"מוזר? למה?"
"כי דין לא יוצא עם בנות," ענתה קלואי במשיכת כתף.
"מה זאת אומרת?" צחקה סאם. "הוא הומו?"
"מה פתאום," צחקה קלואי לעצם הרעיון. "היתה לו חברה מחוץ לפנימייה פעם, לאיזה שלושה חודשים או משהו ואז הם נפרדו-אבל זה היה בכיתה ט'. פעם שמעתי שהוא ומרי קייט יצאו איזה פעם אחת אבל לא נראה לי שזה עבר מעבר לזה." הוסיפה. חבורת הבנות לידן צחקה בקול רם אבל סאם וקלואי התעלמו מהן.
"למה שלא ייצא עם בנות?" שאלה סאם בעניין. "יש בחור כזה?"
"זה מוזר," אמרה קלואי בהרהור. "אף פעם לא הבנתי את זה כי הוא די מקובל בשכבה שלנו והרבה בנות דלוקות עליו-אפילו אני הייתי דלוקה עליו בשנה הראשונה שלנו- אבל לא נראה שאכפת לו מדברים כאלה…"
"זה באמת נשמע מוזר…" אמרה סאם.
"נראה כאילו הוא מעדיף להסתבך בצרות ולעצבן את אבא שלו ואת כול העולם מלחשוב על בנות וכול הדברים הרומנטיים האלה…"
"הוא לא מסתדר עם אבא שלו?" שאלה סאם.
"לא," ענתה קלואי. "אני חושבת שהוא ממשיך להסתבך בצרות כדי לקבל תשומת לב ממנו. הרי אבא שלו הוא ראש העיר והוא לא נמצא בבית הרבה, אז דין בטח רוצה להכעיס אותו, שישים לב שהוא חי…"
"נראה שנתת לזה הרבה מחשבות." לגלגה סאם וצחקה. קלואי הסמיקה וחייכה.
"הייתי די דלוקה עליו בשנה הראשונה," אמרה במבוכה. "הוא היה אחד הבודדים שהתייחסו אליי יפה."
קלואי וסאם שתקו לכמה רגעים והביטו בחבורת הבנות לידן שקמו והתחילו לחזור אל הבניין.
"בריאן יותר חתיך מדין," העירה סאם לאחר כמה רגעים. "למה לו אין איזה חברה?"
"הוא יותר אדיש מדין," צחקה קלואי. "שניהם אותו דבר. אכפת להם רק לעשות צרות ולא מדברים קטנוניים כמו אהבה…" גיחכה קלות.
סאם שתקה. הרוח נהייתה יותר תקיפה ושורקת; סאם הצטמררה משינוי האווירה הקרה.
"הפעם היחידה שראיתי אצל דין איזה נקודת חולשה זה היה כשג'ף בַרֽטון חלה." אמרה קלואי בשקט ותקעה את מבטה בדשא.
"מי?" שאלה סאם בבלבול.
"ג'ף בַרֽטון," חזרה קלואי על השם. "הוא היה בחור מהשכבה שלנו ולמד איתנו בכיתה ט'. הוא היה חבר הילדות של דין, שניהם מכירים זה את זה מגיל קטן." "ג'ף,דין ובריאן היו שלישייה בלתי נפרדת, שלושתם תמיד חיפשו דרכים לשעשע את עצמם, למצוא דרך להפסיק להשתעמם- עד שבסוף השנה אבחנו אצל ג'ף לויקמיה."
"דין היה די הרוס מזה," המשיכה קלואי בקול מהורהר ושקט. "הוא המשיך ללכת לבית החולים כדי להיות עם ג'ף בזמן ההקרנות והטיפול."
"הוא מת?" שאלה סאם בקול יותר צרוד ממה שהתכוונה.
"לא," ענתה קלואי והרימה את עיניה. "כבר שנה וחצי שהוא נלחם על חייו בבית החולים. פעם לקחו את הכיתה שלנו אליו כדי לבקר אותו- הוא נראה כול כך שמח לראות אותנו…הוא בטח השתוקק לקשר חיצוני מבית החולים."
סאם שתקה ולא ידעה מה לומר.
"חיבבתי אותו," אמרה קלואי לפתע. "את ג'ף. גם הוא היה כמו דין ובריאן…אהוד ופופולארי, אף פעם לא הציק לאחרים."
"איזה מסכן…" מלמלה סאם.
"אל תרחמי עליו," אמרה קלואי. "הוא שונא את זה. כשהלכנו לבקר אותו, הוא אמר לנו להפסיק עם הרחמים שלנו עליו, שהוא שונא את זה."
סאם צחקקה חלושות.
"אומרים שהוא חולה מאוד עכשיו," אמרה קלואי וקולה נשבר מעט. "זה מוזר לראות מישהו בגילך שהכרת עומד למות."
נשימותיה של סאם נהיו לחדות יותר. היא עצמה את עיניה ודמותו של אנדרו מחייך אליה התגבשה לה בראשה; שיערו הבהיר והפרוע מתנופף ברוח הקרירה, עיניו המחייכות אליה וגבותיו העבות. סאם פקחה את עיניה וסילקה את דמותו של אנדרו ממחשבותיה.
"נהייה קר…" אמרה קלואי והזדקפה. "בואי ניכנס חזרה…".