להתחיל מחדש- פרק 29 (נקודת שבירה) פרק לפני אחרון

"אני כול כך עייפה…" נשמעה קולה של קאסי שובר את הדממה בכיתה המלאה בתלמידים.
השעה היתה אחרי חצות וכול בני השכבה היו בכיתות שלהם בבניין הלימודים. הם הוחזרו אל הבית ספר על ידי המשטרה לאחר שגילו שהם שייכים לפנימיית וויליאמס והודיעו למנהלת על מה שאירע באגם. כול בני השכבה-שחלק אף ניסו לברוח מהמקום- נדרשו להיכנס אל הכיתות שלהם בבניין עד שמנהלת קאר תבוא לדבר עימם.
גברת בייקר זעמה. היא לא הצליחה לתאר את הרגשת האכזבה שהיא חשה אך אפשר היה לראות זאת על פניה. היא לא הבינה מה היה הטעם למעשה הזה ולמה הם היו חייבים להפר את החוקים בצורה הזאת. אף אחד לא הסביר לה שזה היה בשביל ג'ף- שכול הבריחה הזאת אל מחוץ לעיירה היה בשביל מותו של ג'ף כי אם מישהו היה מסביר לה בשביל מה היה המדורה הזאת, היא היתה מבינה שדין היה האחראי לאירועים של הלילה ואף אחד לא רצה להיות המלשין.
קצת לאחר אחת, כול הכיתה נדרשה להגיע אל הקפיטריה. גברת בייקר חזרה אל הכיתה כדי להוביל אותם לשם.
שתי הכיתות האחרות הגיעו גם הם אל חדר האוכל עם המחנכים שלהם וכולם הסתדרו בכיסאות בצורה הכי שקטה שאפשר.
גברת קאר עמדה מולם כשלידה עומדים שלושת המחנכים של השכבה.
היתה דממה טעונה בחדר; התלמידים היו מודעים לכך שהם בצרות עמוקות.
"אז ככה," אמרה גברת קאר ובחנה את התלמידים מולה שישבו בכיסאות. היא היתה לבושה בחליפה שחורה ומכנסיים תואמים שנראו מעט מקומטים ושיערה נראה מרושל והיא לא היתה מאופרת; זה היה ברור שהיא הוצאה מהמיטה בחיפזון.
"זה היה הבילוי שלכם לסוף השבוע?" היא הביטה בשכבה. "להשתכר ליד האגם ולקפוץ מהצוק?"
"האם אתם מבינים באיזה סיכון שמתם את עצמכם הלילה? האם אתם מודעים לכך שהוריכם רואים בנו אחראים עליכם כשאתם יוצאים אל העיירה בסופי השבוע? האם אתם מבינים שמישהו היה יכול להיהרג הלילה?"
אף אחד לא דיבר.
"אני לא מבינה על מה חשבתם כשעשיתם דבר כול כך טיפשי! לפתע אני מקבלת שיחת טלפון מתחנת המשטרה שטוענת שמצאה שכבת תלמידים שלמה מפנימיית וויליאמס מחוץ לעיירה כשבידיהם בקבוקי אלכוהול לאחר שהם התקשרו לאמבולנס כשאחת מהתלמידות נפלה מהצוק אל האגם!"
סאם התחפרה במושבה בחוסר נוחות.
"אני רוצה לדעת למה כולכם הלכתם לאגם ההוא ומי היה האחראי לזה!" גברת קאר דרשה והביטה בתלמידים במבט נזעם. "אם אתם חושבים שאתם עומדים להתחמק מהעניין הזה בקלות-אתם טועים. אתם עומדים לגלות לי מי היה האחראי לזה והוא יסולק מהפנימייה. המקרה הזה עומד להירשם בתיקים של כולכם, ואם אתם לא רוצים להיות גם מושעים יחד עם זה, אתם עומדים לספר לי מי האחראי לזה עכשיו." היא דרשה.
כולם בהו בגברת קאר שהחזירה להם מבט וציפתה לתשובה; התלמידים שלחו זה בזה מבטים מהססים ולא אמרו דבר.
"בסדר גמור," גברת קאר המשיכה לאחר דקה ארוכה של דממה מצד התלמידים. "יש לכם עד סוף שבוע הבא לספר לי מי היה האחראי ואם מישהו לא יתוודה אז כולכם עומדים להיות מושעים מהפנימייה. אתם עומדים להיות בריתוק עד סוף השנה כול יום לאחר הלימודים עד שעה חמש וחצי. " היא אמרה, "ועכשיו אתם יכולים לחזור לחדרים שלכם ולהרהר בכול הדברים שאמרתי לכם. אני מקווה שתעשו את הבחירה הנכונה ותסגירו את האחראי או האחראית למה שקרה הלילה."
היא שלחה מבט אחרון בתלמידים ויצאה מחדר האוכל ובעקבותיה יצאו שלושת המחנכים.
כולם בחדר האוכל פרצו בדיבורים מיד לאחר שהדלת נסגרה אחרי המחנכים וגברת קאר.
"זה עומד להירשם בתיקים שלנו? מה עם מכללות בשנה הבאה? זה עומד להשפיע על הקבלות שלנו למכללות?" קלואי פלטה בדאגה.
"אני לא יכולה להיות מושעית!" קראה קאסי בבהלה.
"אני לא מאמין שאנחנו עומדים להיות בריתוק עד חמש וחצי עד סוף השנה…" גרג רטן מאחורה.
"זה בדיוק מה שהייתי צריך עכשיו…" בריאן הסכים עם גרג בטינה.
"הם עומדים להתקשר להורים שלנו?" מישהי שאלה בהמולה שפרצה בחדר האוכל.
"מה את חושבת?" מישהו ענה לה בלעג.
"אנשים, תירגעו!" דין קרא לפתע וקטע את כול הצעקות; כולם השתתקו והביטו בו. הוא עלה על אחת השולחנות כדי שכולם יראו אותו. "אני בספק שהם עומדים להשעות שכבה שלמה של תלמידים. הם סתם מבלפים כדי שנסגיר את האחראי והם יקבלו את שהם רוצים."
"כלומר אתה," ברברה שעמדה ליד בריאן העירה בעוקצנות.
"אני עם דין," גרג הסכים איתו והתעלם מהערתה של ברברה. "הם לא עומדים להשעות את כולנו יחד."
"איך אתם בטוחים?" שאלה קלואי.
"כי זה נשמע טיפשי." סאם ענתה לה. "באמת נראה לך שהם עומדים להשעות שכבה שלמה מהלימודים?"
"את סתם מנסה להגן על החבר שלך," ברברה קטעה את סאם בעצבנות. "מה יקרה אם הם באמת ישעו את כולנו? האם הם באמת יטיחו בנו איומים לשווא? אנחנו עומדים לנסות ולראות אם הם באמת יממשו את האיומים שלהם?"
"מה את מציעה בדיוק, ברברה?" סאם הטיחה חזרה בברברה ברוגז. "להסגיר את דין רק כדי שאת תצאי מזה בקלות?"
"עם כול הכבוד,למה שכולנו ניקח אשמה על הלילה בגלל דין?" אמרה ברברה ונשמעה המהום של הסכמה מצד השכבה.
"דין לא הכריח אף אחד מכם ללכת לאגם ההוא," סאם אמרה בקול. "כולכם באתם מרצונכם."
"דין לא היה האחראי לזה," גרג קטע את הויכוח. "אני, ובריאן-שנינו עזרנו לו. אז אם אתם עומדים להסגיר מישהו, אתם תצטרכו להסגיר את כולנו יחד. מישהו רוצה להלשין ולספר למנהלת שאנחנו האחראים להלילה כדי להציל את עורו?" הוא שאל את השכבה והביט בכולם במבט שחצני, מתגרה בהם לנסות את זה.
כולם שתקו ואפילו ברברה לא אמרה דבר. סאם הניחה שעכשיו לאחר שהיא התחילה להתעניין בבריאן, היא לא תמהר כול כך להסגיר גם אותו למנהלת.
"ככה חשבתי," המשיך גרג. "אף אחד לא מסגיר אף אחד ואף אחד לא משעה אף אחד. המנהלת סתם מזיינת בשכל ואנחנו פשוט צריכים לסבול את זה קצת עד שהיא תתייאש.".
כולם התפזרו לחדרים שלהם בדיעות מעורבות; נראה היה שרוב התלמידים מתנגדים לדרישתו של גרג לשתוק עד שהמנהלת תתייאש ותוותר אך הם היו יותר מדי פחדנים כדי להלשין על אחת החבורות הכי מקובלות בשכבה. אף אחד לא רצה להיות מושעה מהלימודים וכולם חששו מהתגובות של ההורים שלהם לאירועי הלילה אך למרות הכול, לא היה שום איש מביניהם שעמד לקחת את הסיכון הזה להיקרא מלשין וללכת למנהלת כדי להסגיר שלושה מתלמידי השכבה.
"אני לא מאמינה שאנחנו מעורבים בכול כך הרבה צרות," מלמלה קלואי אל סאם בזמן ששתיהן היו בדרך חזרה למעונות. "אני לא צריכה את זה עכשיו."
"יהיה בסדר, קלואי," אמרה סאם בנימת עידוד. "אני באמת לא חושבת שישעו את כולנו מהלימודים בגלל זה. זה די טיפשי."
"כן…אני מניחה שאת צודקת." קלואי מלמלה חזרה אך לא נשמעה משוכנעת או מעודדת במיוחד. שתיהן חזרו לחדרים שלהן בדממה ולא הוסיפו.

למחרת, אירועי הלילה הקודם פשטו לכול שאר הבית ספר וכולם דיברו על שכבת יא' שנתפסה מחוץ לעיירה עם אלכוהול כשחלק מהם קפצו מצוק ליד, ושאחת מהן אף נפלה אל האגם בטעות. אבל לא נשמע שהם מזועזעים מהמעשים שלהם אלא מתרשמים; נדמה היה שכול התלמידים לוקחים את הידיעות על המדורה בצורה שונה לגמרי מצוות המורים; הם התחילו לחקור יותר טוב איפה נמצא האגם הזה ואם זה בטוח לקפוץ מהצוק אל האגם.
"כולם מדברים על מה שקרה אתמול," אמר דין לסאם וקלואי כשהתיישב לידן בחדר האוכל בארוחת הצהריים. "הרגע שאלו אותי איך להגיע לאגם."
"אני מקווה שלא סיפרת להם," העירה סאם. "אתה לא צריך להסתבך בצרות מיותרות. אם המורים יגלו כמה עניין מגלים התלמידים באגם ההוא, זה עומד לסבך אותנו עוד יותר."
דין שתק והשפיל את מבטו במבוכה.
"דין!" קראה סאם ברוגז. "אתה סיפרת להם איך להגיע לאגם? אתה פשוט מחפש דרכים חדשות איך להרגיז את כול המורים?" היא קראה בכעס.
"לא בדיוק חשבתי על זה בצורה הזאת…" דין הודה והסמיק.
הימים התחילו לעבור והשכבה הגיעה לחדר הריתוק במשך השבוע, כול יום לאחר הלימודים; הם היו יושבים בכיתות שלהם יחד עם מורים אקראיים והיו מכינים עבודות ושיעורי בית בשקט. הם לא הורשו לדבר.
התלמידים התחילו להילחץ עוד יותר ככול שהימים עברו; גברת בייקר עדיין כעסה על הכיתה והמשיכה לנסות לשכנע אותם להסגיר את האחראי לאירועים כדי שלא יסתכנו בהשעיה.
"אני לא מאמין שגברת קאר תשעה שכבה שלמה," העיר בריאן בכיתה לאחר שגברת בייקר שוב ניסתה לשכנע את הכיתה לנסות להסגיר את האחראי כדי שלא יסתבכו.
"אתה חושב שהיא מאיימת עליכם סתם כדי להפחיד אתכם?" גברת בייקר אמרה ברוגז.
"כן." פלט דין בשקט וקולו הדהד בכיתה.
"תאמינו לי," גברת בייקר נעצה מבט בכיתה בפנים רציניות. "היא לא מאיימת עליכם סתם. היא לא משקרת כדי להבהיל אתכם שתסגירו את האחראי. האם אתם יודעים שהיא כבר דיברה עם כול אחד מההורים שלכם כדי להודיע להם על המעשים שלכם ועל העובדה שכולכם יכולים להיות מושעים? אני מניחה שכבר שמעתם את זה מההורים שלכם- והאם שמעתם שהיא כבר דיברה עם חבר המנהלים כדי לדון איתם במצב שלכם?"
הכיתה שתקה וניכר היה שעובר צמרמורת בכיתה כולה.
"אז בבקשה תאמינו למילה שלי כשאני אומרת שהיא לא משקרת ושזה רק לטובתכם כשאני אומרת לכם להסגיר את האחראי.".
התלמידים בשכבה התחילו להיבהל מדבריה של גברת בייקר. האזהרה שלה לכיתה פשטה אל שאר השכבה וכולם התחילו לחשוש מהעובדה שגברת קאר באמת מדברת אמת כשהיא אומרת שהיא תשעה את כול השכבה.
"את חושבת שמישהו יילך למנהלת ויספר לה שזה היה אני?" דין שאל את סאם כששניהם ישבו בחוץ על הדשא בתשע בערב. הערב היה קריר במיוחד.
"אני לא יודעת…" סאם הודתה בשקט. "אני מקווה שלא. אבל אתה לא היית האחראי היחיד לזה, דין. שמעת את גרג."
"אני הייתי האחראי, סאם." דין גיחך לאור דבריה התמימים של סאם. "אם מישהו עומד להסגיר מישהו, הוא חייב להסגיר אותי. "
"אל תגיד ככה," סאם אמרה בתקיפות. "אף אחד לא מסגיר אותך." היא נזפה בו.
אך היה נראה שסאם היתה בודדה בדיעה הזאת; השכבה התחילה להתלחשש שדין צריך להסגיר את עצמו למנהלת. אף אחד לא חשב שגרג ובריאן אשמים, כולם ידעו שדין היה זה שיזם את המדורה וכולם רצו שהוא יסגיר את עצמו, כולל קלואי שהתחילה ממש לדאוג לעתידה האקדמי לקראת סוף השבוע ופלטה בטעות ליד סאם את העובדה שדין באמת צריך להסגיר את עצמו ולא לתת לכול השכבה לקחת את האשמה.
"את צוחקת עליי?" סאם הביטה בה. שתיהן ישבו בחדרה של קלואי.
"אני לא יכולה להסתכן בכך שישעו אותי, סאם !" קראה קלואי בתסכול. "את לא מבינה את זה ? כול הזמן הזה אני מתכננת להתקבל לאוניבסיטה טובה ולהסתלק מהבית של דודה שלי ואני לא יכולה לסכן את זה!"
"ואת רוצה שדין יסולק כדי שאת תתחמקי מעונש?" סאם הביטה בה בהפתעה; זה היה כאילו סאם רואה אותה בבהירות בפעם הראשונה.
"אבל אבא שלו תמיד מציל את התחת שלו! מה זה משנה אם הוא יסגיר את עצמו או לא? אני בטוחה שהמנהלת כבר חושדת שזה אשמתו של דין אבל פשוט מחכה שזה יהיה רשמי."
"את מבינה כמה אנוכית את נשמעת?" סאם פלטה בכעס.
"אני לא יכולה להיות מושעית, סאם!" החזירה קלואי באותו נימת כעס.
"זה לא באשמתו של דין," צעקה סאם בכעס. "את החלטת לבדך ללכת למדורה ההיא ואת זאת שהחליטה לעבור על החוקים! דין לא הכריח אף אחד!"
"זה הוא שתיכנן הכול," קלואי ענתה. "אם הוא לא היה מתכנן שום דבר, אף אחד מאיתנו לא היה עובר על שום כללים!"
סאם בהתה בקלואי ללא מילים. קלואי לא רצתה לשמוע מה יש לסאם להגיד, היא לא רצתה להאשים את עצמה שהיא טעתה בכך שעברה על הכללים; היא פשוט הרגישה בנוח להאשים את דין ולהגיד שיסגיר את עצמו מאשר לחשוב שזאת אשמתה שהיא יכולה להיות מושעית. היא פשוט רצתה להתחמק מעונש, לא משנה באיזה צורה. היא עזבה את חדרה של קלואי וחזרה לחדרה.
היא התחילה להילחץ מהעובדה שכולם רצו שדין יסגיר את עצמו למנהלת. היא לא יכלה לחשוב על העובדה שהוא יסולק מהלימודים.
אולי היא מגזימה? אולי אבא שלו יוציא אותו מהצרות האלה כמו שהוא עשה בפעמים הקודמות…
למחרת סאם פלטה לדין מה קרה בחדרה של קלואי ועל הריב של שתיהן אך מיד התחרטה על דבריה לאחר שראתה את הבעת פניו של דין.
"היא חושבת שאני צריך ללכת למנהלת קאר ולהגיד לה שזה היה אני?" הוא שאל בקול מוזר.
"קלואי סתם מודאגת ומבוהלת, אל תחשוב על מה שהיא רוצה," סאם ענתה בביטול.
דין שתק.
"נגיד ויגלו שזה היית אתה," סאם אמרה לאחר רגע ארוך של דממה. "האם באמת יסלקו אותך? אבא שלך לא יוכל להתערב בשבילך כמו שהוא עשה בפעמים הקודמות?" היא שאלה בזהירות, מנסה לא להישמע כאילו היא שופטת את העובדה שאבא שלו תמיד מציל את התחת שלו.
דין חייך, חיוך לעגני שהביע בוז, "לא נראה לי שהוא ירצה להתערב לטובתי," הוא אמר, "בחופשת החג נקלענו לריב די גדול על העובדה שאני לא אחראי,מעורר צרות תמידי, ילד קטן שאף פעם לא חושב על אף אחד חוץ מעצמו. בגלל זה ביליתי את החג בבית החולים עם ג'ף…" הוא הוסיף בקול אדיש.
"למה נקלעתם לריב?" שאלה סאם, מופתעת.
"איחרתי לארוחת הערב המשפחתית שהיתה לנו בבית- כול האחים שלי באו במיוחד בשביל זה- אבל אני הייתי אצל בריאן ו…טוב, קצת שתינו והייתי די שתוי כשהגעתי הביתה ואז אבא שלי התפוצץ."
סאם שתקה. למורת רוחה, היא לא באמת חלקה על דעתו של אביו; למה הוא תמיד צריך לעשות דברים כאלה? להשתכר בדיוק לפני ארוחת ערב משפחתית או בפנימייה עצמה כשכול השומרים סובבים אותו ויכולים לגלות אותו תוך שנייה? להתפרץ אל הבמה באמצע אירוע תחילת השנה עם חבריו רק כדי להכעיס את המנהלה?
למה הוא תמיד צריך לעשות שטויות?
"אז הוא לא יתערב לטובתך…" סאם אמרה לבסוף, בלי להגיד את מה שהתרוצץ בראשה.
"אני בספק," הסכים דין באותו טון אדיש. "הוא מספיק כועס שאני מעורב בתקרית הזאת מבלי שהוא יגלה שאני האחראי לתקרית עצמה."
סאם נאנחה בתסכול ועצמה את עיניה.
"גם את חושבת שאני פשוט צריך לספר למנהלת שאני האחראי?" קולו של דין קטע את מחשבותיה.
היא פקחה את עיניה בהפתעה והביטה בו, "לא!"
"אולי זה הדבר הכי הוגן לעשות," הוא משך בכתפיו.
"דין, אם תסולק, איך לעזאזל אני אמשיך ללמוד פה עם כול האידיוטים האלה?" סאם קראה בזעף ודין צחק. "אתה לא יכול להשאיר אותי פה לבד…" היא הוסיפה בקול יותר רציני ושקט. שניהם הביטו זה בזה לרגע ארוך ושקט ואז הוא שם את זרועו סביבה ומשך אותה אליו; סאם התכרבלה תחת זרועו ושמה את ראשה על החזה שלו.
"אתה מבטיח לי לא ללכת למנהלת כדי לספר לו שזה היית אתה?" סאם שאלה אותו.
דין שתק לרגע ארוך אבל אז אמר, "אני מבטיח…".

סוף השבוע הגיע ואף אחד לא הלך למנהלת כדי לספר לה מי היה האחראי למדורה באגם. סאם הרגישה הקלה האדירה אך המנהלת, לעומתה, התחילה להתרגז.
"אתם מבינים מה אתם מסכנים פה?" גברת בייקר הטיחה בכיתה בסוף השיעור,לפני הצלצול. "אתם מבינים מה אתם עושים?"
"מה את רוצה שנעשה, המורה?" שאל בריאן לפתע. "שנסגיר אחד מאיתנו רק כדי שאתם תצאו מרוצים?"
"מי שארגן את הדבר הזה היה אחראי לכול ההתרחשות באגם," אמרה גברת בייקר. "לעובדה שסאם ברוקס נפלה אל האגם,"-סאם נעה באי נוחות במושבה-"לעובדה שכולכם שתיתם אלכוהול ולעובדה שחלק מבני השכבה קפצו מהצוק אל האגם בזמן שהם מסכנים את חייהם. מה היה קורה אם מישהו היה פוגע בסלע באגם ונפצע? האם חשבתם על זה?"
"האגם בטוח," העיר דין בלי להתאפק.
"כן?" גברת בייקר נעצה בו מבט ונעה לקראתו. "האם אתה בטוח בזה לגמרי? האם מישהו אישר לך שהאגם בטוח לגמרי?"
דין לא ענה והסיט את מבטו ממנה בהבעה מעט שחצנית.
"האחראי למדורה הזאת, צריך לשאת בתוצאות מעשיו ומישהו צריך להיענש על הלילה ההוא. אז אם אתם לא רוצים להיענש כולכם, והאחראי לא רוצה שכול השכבה תקבל עונש על מה שהוא ארגן- צריך להיות לו אומץ לבוא אל המנהלת ולספר לו מה קרה.".
"אל תקשיב לה," סאם אמרה לדין כששניהם יצאו מהכיתה, לאחר שנגמר השיעור. "היא סתם מדברת שטויות ורוצה לגרום לך לרגשות אשמה."
דין לא הגיב וסאם התחילה לחשוש שהוא חושב ברצינות ללכת למנהלת ולהסגיר את עצמו. איך היא יכולה לשכנע אותו שלא?
היא צריכה לגרום לו להבין שהוא לא אשם, ושהשכבה לא חושבת כמו שצריך מכיוון שכולם מבוהלים אבל איך?
היום נמשך ודין היה שתקן מתמיד ובקושי אמר מילה כול היום. סאם דאגה; היא רצתה לומר לו משהו כדי שיפסיק לחשוב על זה ויפסיק לדאוג בנוגע למה שכולם מרגישים כלפיו ועל העובדה שהוא האחראי לכול הבלגן הזה אבל היא לא ידעה איך לשכנע אותו להפסיק לדאוג מבלי להישמע אנוכית. היא לא רצתה שיילך להודות בפני המנהלת כדי שהוא יישאר איתה בפנימייה ולא יסולק; היא היתה מודאגת בשבילו בגלל אנוכיותה שלה.
סאם חזרה לחדרה לאחר שהריתוק הסתיים כדי לנסות ללמוד למבחן היסטוריה. היא לא הצליחה ללמוד למבחנים עם הרבה אנשים לידה והעובדה שהיא היתה מודאגת בקשר לדין לא עזר לה להתרכז בחדר הריתוק אז היא העדיפה להתבודד בחדרה.
בארוחת הערב, לאחר שסאם למדה כמה שהיא יכולה למבחן ההסטוריה, היא הלכה אל חדר האוכל. היא ראתה את קלואי יושבת לבדה על יד אחת השולחנות והחליטה לגשת אליה.
"היי," סאם אמרה בהיסוס כשניגשה אל השולחן שלה.
קלואי הרימה את מבטה אל סאם, "היי," אמרה.
סאם התיישבה מולה על יד השולחן. דין לא היה בטווח ראייה וסאם הרגישה מתח מוזר בינה לבין קלואי. שתיהן ישבו בדממה.
"אז," סאם אמרה לבסוף כשקלואי לא פתחה בשיחה, "אני יודעת שאמרנו דברים בשיחה הקודמת אבל בואי פשוט נבליג על הקטע הלא נעים ופשוט נודה ששתינו מצטערות וזהו."
קלואי נעצה מבט בסאם ואמרה, "אני לא מצטערת על מה שאמרתי…"
סאם הביטה בה מעט בבלבול. "את לא?" היא שאלה.
"על מה יש לי להצטער?" קלואי שאלה בקול מעט קר.
סאם שתקה בהפתעה. קלואי נראתה אחרת; לא נראה שהיא מרגישה צורך להתפייס, היא נראתה תוקפנית.
"יש לי עתיד לדאוג לגביו," קלואי אמרה. "ואני לא רוצה לזרוק את העתיד שלי לזבל רק בגלל דין."
"את הלכת למדורה הזאת לבד. דין לא הכריח אותך." סאם הזכירה לה שוב והתחילה להתעצבן מטון הדיבור השחצני של קלואי.
"תעשי לי טובה, סאם," קלואי אמרה ברוגז. "את חושבת שאת תמיד צודקת בהכול וחושבת שאת יותר טובה מכולנו. את לא רוצה שדין יודה בפני המנהלת רק כדי שהוא לא יסולק ויישאר איתך. בכלל לא אכפת לך שכול השכבה תושעה רק בגלל שאת לא רוצה שדין יודה כאחראי."
"המנהלת יודעת שכולנו הלכנו למדורה הזאת ועברנו על הכללים ועובדה שהיא נתנה לכול השכבה ריתוק עד לסוף השנה אבל היא רוצה שהאחראי יתוודה כדי שהוא יסולק מהפנימייה-והאחראי הוא דין, ולא אף אחד אחר. אני לא רוצה שישעו אותי רק כדי שאת תהיי עם החבר שלך פה."
סאם היתה מוכת הלם. קלואי אמרה מילים קשות לסאם ונראה היה שהיא אומרת סוף סוף את מה שהיא חשבה עד היום; נדמה היה שקלואי מרגישה תענוג מסוים להגיד את מה שהיא רצתה עד עכשיו.
"ואו…" סאם אמרה לבסוף, לא בטוחה מה היא צריכה לומר עכשיו.
"אני מצטערת," קלואי אמרה והסיטה את מבטה ממנה באדישות מסוימת. "אבל ככה אני חושבת…"
סאם הביטה בה לרגע ואז קמה מהשולחן, "אני מניחה שזה הוגן," היא אמרה בשקט, לא בטוחה מה היא אמורה להרגיש עכשיו.
היא החזירה את המגש שלה אל השולחן שבו היו שאר המגשים ויצאה מחדר האוכל.
האם קלואי הרגישה בצורה הזאת עד עכשיו? האם היא הרגישה שסאם חושבת שהיא יותר טובה מכולן? שסאם מתנהגת כאילו היא תמיד צודקת?
האם היא באמת מתנהגת בצורה הזאת?
סאם הרגישה גוש חנוק בגרונה ובטנה התהפכה. רק לפני כמה שבועות, היא היתה בטוחה ששני האנשים הכי קרובים אליה כרגע בחייה היו קלואי ודין, ועכשיו היא מגלה שקלואי אף פעם לא היתה כול כך קרובה אליה כמו שהיא חשבה.
האם הבן האדם היחיד היחיד בחייה היה דין? האם הוא היחיד שאהב אותה בזכות עצמה?
מה הבעיה אצלה? איך זה שאין לה חברים ? איך זה שאפילו אמא שלה לא אוהבת אותה ?
המחשבות התערבלו בתוך ראשה והיא הרגישה את עצמה לכודה. היא רצתה לצרוח, לבכות…
היא רצתה להיות לבד ולנסות לעכל את כול מה שקורה אך כשראתה את בריאן חולף על פניה בדרך למעונות, היא עצרה אותו כדי לשאול אותו איפה דין.
היא היתה צריכה נחמה.
"את לא יודעת?" בריאן שאל מעט בהפתעה. "הוא אצל המנהלת… הוא החליט לספר לה שהוא האחראי. הוא שם כבר איזה שעתיים…"
"מה?" סאם כמעט נחנקה. "ולא עצרת אותו? הוא יכול להיות מסולק!"
בריאן משך בכתפו.
סאם עזבה את בריאן וכמעט רצה חזרה אל בניין הלימודים, לכיוון המנהלה.
האם דין הודה בהכול? האם סילקו אותו?
סאם לא רצתה לחשוב על זה אפילו אז היא פשוט הדחיקה את המחשבה המעיקה הזאת ומיהרה אל חדר המנהלת בדיוק כשדין יצא מהחדר.
"דין ?" סאם ניגשה אליו במהירות כשהיא מתנשפת בכבדות. "בבקשה תגיד לי שלא עשית את זה!"
היא לא היתה צריכה את זה עכשיו, היא לא היתה צריכה שדין יסולק-לא עכשיו, לא כשהיא גילתה שאין לה אפילו את קלואי להישען עליה כשדין לא יהיה פה.
דין החזיר לה מבט אשם ואז השפיל את מבטו. "אני מצטער," הוא אמר,"הייתי חייב לעשות את זה…"
"לא…" סאם מלמלה, מסרבת להאמין. היא תפסה בצד גופה שהתחיל לכאוב מהריצה המהירה לפה. "סילקו אותך?" היא שאלה אותו.
לפתע דלת המנהלת שוב נפתחה וגבר גבוה עם שיער מלבין ומשקפי ראייה יצא ממנו. היה לו שפם מסודר ופניו נראו זעופות; הוא נראה מעט מאיים.
הוא העיף מבט לעבר סאם ואז הסתכל על דין, "תתחיל לארוז את החפצים שלך ומחר הנהג יבוא לאסוף אותך." הוא אמר בקול קר וגבוה.
סאם החזירה את מבטה המבוהל אל דין שהתעקש לא להחזיר לה מבט.
"בסדר אבא," ענה דין בקול כנוע ואביו הלך מבלי להוסיף מילה נוספת.
סאם הביטה אחר אביו לרגע ארוך כשהיא מנסה לסדר את הנשימות שלה. דין לא אמר דבר.
דין מסולק מהפנימייה. זהו. אין על מה להילחם יותר…
"הלכת מאחורי הגב שלי…" היא אמרה לבסוף בקול שקט.
"לא היית מסכימה לזה," דין ענה.
"אתה עוזב מחר?" היא החזירה את מבטה אליו שוב. היא לא רצתה לריב איתו עכשיו.
"כן," דין ענה ועדיין לא הביט בה. הוא העדיף לתקוע את מבטו בכפות רגליו.
"לאיפה אתה הולך?" היא שאלה אותו.
דין הרים את מבטו אליה, "אבא שלי מכיר פנימיית בנים בצפון קליפורניה, והוא מכיר אישית את המנהל שם אז הוא עומד להפעיל כמה קשרים כדי להכניס אותי."
סאם שתקה.
"את מבינה למה עשיתי את זה?" היא שמעה את קולו של דין חודר לתודעתה.
סאם הסיטה את מבטה ממנו והעדיפה להתבונן במזכירה של המנהלת קאר שישבה בתא הקטן והדחוס שלה ודיברה בטלפון.
"סאם?"
"לאיפה אתה הולך בצפון?" היא התעלמה משאלתו.
"אוקלנד." ענה.
"זה רחוק…" היא העירה.
"אני יודע." הוא ענה.
סאם לא רצתה לבכות מולו. היא הרגישה את הדמעות חונקות את גרונה שוב ומאיימות להתפרץ כנגד רצונה אך סאם עצרה אותן.
מה הטעם לבכות?
"מתי אתה עוזב?" היא שאלה אותו.
"מחר בצהריים," דין ענה וסאם הרגישה אותו בוחן אותה. "דברי איתי, סאם." הוא עשה צעד לקראתה וסאם לא זזה; היא נתנה לו להתקרב אליה ולשים את זרועותיו סביב מותניה כדי לקרב אותה אליו.
היא הרגישה רגשות מעורבים, היא כעסה עליו על כך שהלך למנהלת כדי להגיד לה שהוא האחראי מבלי לספר לה שהוא הולך להתוודות, כיוון שהוא ידע שהיא מתנגדת לצעד הזה- הוא הלך מאחורי גבה כדי שהיא לא תנסה לעצור אותו. אך הוא עוזב למחרת ולא היה זמן לכעוס עליו. היא היתה צריכה לנצל כול זמן שהיא איתו עכשיו; לתת לו לגעת בה, לחבק אותו, להרגיש כול נשימה שלו עליה…כול נשיקה…
היא לא יכלה לכעוס עליו. לא עכשיו.
היא הרגישה את הנשימה שלו בשיערה כשהוא חיבק אותה. נשימתו החמה עטפה אותה והיא הרגישה את הצורך לבכות מתגבר.
הוא עומד לעזוב והיא לא תראה אותו יותר. לא בקרוב.
"מה נעשה?" סאם שאלה בזמן ששניהם עמדו מחובקים. "מה איתנו?" היא שאלה אותו בקול יציב ומפתיע.
"זה לא עד כדי כך גרוע," דין ניתק ממנה כדי להביט בה. "בעוד חצי שנה, השנה מסתיימת ואני אבוא לבקר אותך בקיץ בפאלם ספרינגס,"
"אתה תבוא לבקר אותי בקיץ?" סאם שאלה בקול מפקפק.
"נראה לך שארצה להישאר פה עם ההורים שלי?" דין גיחך. "במיוחד עכשיו שג'ף איננו, אין לי מה לעשות פה. ממילא ההורים שלי תמיד נוסעים בקיץ לחופשות ולא יהיה אכפת להם שאבוא אלייך…"
סאם לא אמרה דבר.
"המצב לא גרוע כול כך, לא?" דין ניסה לחייך.
"מה עם שנה הבאה?"
"למה לא להביט בחצי הכוס המלאה?" דין שוב גיחך בעוקצנות.
"כי אני בחורה פסימית ממורמרת שחושבת דווקא על חצי הכוס הריקה." היא ענתה ודין חייך.
"שנה הבאה זאת השנה האחרונה," דין אמר. "ואחר כך נוכל לצאת לאיזה חופשה יחד בקיץ ואולי אפילו ללכת לאותה המכללה…"
סאם חייכה בעצב. היא לא האמינה לו.
היא לא האמינה שהם עומדים להיות יחד עד השנה הבאה וללכת למכללה יחד; זה היה ברור לה שלאביו של דין יש תכניות ברורות בשבילו ולסאם לא היה מקום בחייו אך לא נראה שדין מבין את זה.
אולי הוא לא רצה להבין את זה.
"דין?" היא אמרה לבסוף בשקט כשהיא בוהה אל תוך עיניו הכחולות הבהירות שהיא כול כך אהבה, "אני אוהבת אותך…".