להתחיל מחדש- פרק 27 (אֶבֵל)

כול השכבה הוכתה בהלם מהול בזעזוע.
לאחר שגברת בייקר סיפרה לכולם את החדשות הדרמטיות. היא הציעה לתלמידים לגשת אליה אם הם ירצו לדבר והודיעה שכול השכבה שוחררה מהשיעורים שלהם למשך היום.
זה היה משונה. סאם יצאה מהכיתה וראתה חבורות של בנות בוכות כשהן מחבקות זו את זו לנחמה; קאסי וג'ולי התייפחו וחיבקו זה את זה, ליסה מהכיתה שלה היתה מחובקת עם החבר שלה במסדרון, ונטלי וברברה נראו המומות מהידיעה וסאם ראתה אותן עם חבורה גדולה של בנות שחלקן הזילו דמעות על מותו של ג'ף וחלקן העדיפו לחלוק זכרונות שלו מהתקופה שלו בפנימייה.
הבנים גם נראו המומים מהידיעה של מותו של ג'ף ונראה שהם לא בדיוק יודעים מה לעשות; חלק הלכו לנחם בנות שבכו עליו, חלק התיישבו יחד במדשאות בחבורות ונראו שקטים במיוחד, וחלק חזרו לחדרים שלהם.
כולם ידעו שג'ף חולה מאוד ושמצבו אף הדרדר בתקופה האחרונה אבל העובדה שהוא מת בצורה כול כך מפתיעה היתה קשה מנשוא; בחור בן גילם שמתמודד עם סרטן כבר שנתיים שלמות מת, ואף אחד לא הצליח לעכל את זה.
סאם הרגישה מנוכרת מכולם. היא לא הכירה את ג'ף ומעולם לא פגשה אותו אך הדבר היחיד שהיה בראשה היה דין.
איפה דין?
סאם הלכה לחפש את קלואי בין כול תלמידי השכבה ששוחררו והיו מפוזרים על פני שטח הבית ספר ולבסוף מצאה אותה מעשנת בפינה הרגילה של שתיהן.
"היי," סאם התיישבה לידה על האדמה.
קלואי נראתה רצינית ושקטה, היא הרימה את מבטה אל סאם כשהופיעה אך לא אמרה כלום.
"אפשר אחת?" סאם שאלה אותה וקלואי הוציאה סיגריה אחת מהחפיסה ונתנה לסאם.
"את בסדר?" סאם שאלה אותה בשקט.
קלואי ישבה בישיבה מזרחית ומבטה היה מושפל אל האדמה, שיערה השחור והארוך נפל על צידי פניה והסתיר אותן.
"זה מוזר…" היא אמרה לבסוף ,עדיין נועצת את מבטה באדמה. "הכרתי אותו והוא בגילי…"
סאם שתקה והדליקה את הסיגריה שלה.
"הוא היה כול כך קולני ומשעשע," קלואי המשיכה בקול שקט וקצת חנוק. "ועכשיו הוא מת…"
"אני מצטערת." סאם מלמלה אליה.
קלואי שתקה וסאם נתנה לדממה להימשך. היא הבחינה שקלואי בוכה בשקט.
סאם נזכרה במותו של אנדרו.
לאחר מותו, סאם לא הלכה לבית הספר לכמה ימים ואף פעם לא ראתה איך בני שכבתה התמודדו עם מותו.
האם הם בכו עליו?
אנדרו נהרג באופן מפתיע-לעומת ג'ף שסבל מסרטן- וסאם אף פעם לא ראתה או ניסתה לראות איך בני שכבתה מתמודדים עם המוות שלו. היא היתה כול כך אנוכית והיתה כול כך מרוכזת באיך להתבודד בתוך עצמה עד שלא ראתה איך מותו משפיע על שאר האנשים. קארה צדקה באותו לילה כשאמרה שהיא לא הבינה אפילו איך מותו של אנדרו השפיע על האחרים.
"אני אפילו לא רוצה לדמיין איך דין מתמודד עם זה," קלואי אמרה בקול חנוק מדמעות לאחר כמה דקות שקטות; היא מחתה את עיניה.
דין…
"לא הלכת לראות אותו?" קלואי שאלה את סאם.
"באתי אלייך." סאם ענתה בשקט.
"תלכי לדין," קלואי אמרה בשקט ושאפה מהסיגריה שלה. "הוא צריך אותך הרבה יותר ממני…".
סאם עזבה את קלואי לבדה והלכה לחפש את דין. היא הרגישה מן חשש מסוים מהמפגש איתו; האם הוא ידחה אותה? יש לו זכות מלאה לכך הרי היא נפרדה ממנו, אז למה שיהיה אכפת לה ממנו?
אך החששות לא עצרו בעדה והיא חזרה למעונות והלכה לחלק של הבנים. היא ניגשה אל האחראי שישב בשולחנו הקטן, קרא עיתון ושתה קפה.
"אתה יכול לקרוא בבקשה לדין לוקהארט?" היא שאלה אותו.
"הוא עזב את הפנימייה," הוא ענה. "למה שלא תתקשרי אליו לפלאפון? הוריו באו לקחת אותו ואת בריאן ניידין."
"הוא לע עונה לפלאפון…" סאם מלמלה יותר לעצמה מאשר אליו; היא כבר ניסתה להתקשר אליו כמה פעמים. "תודה." היא הוסיפה ועזבה אותו.
אז בריאן ודין עזבו יחד את הפנימייה עם הוריו של דין. סאם ניחשה שהם הולכים לבית החולים אל הוריו של ג'ף ואחר כך הם יצטרכו להישאר כמה ימים בבית בשביל ההלוויה…
כמה ימים שבהן היא לא תראה את דין…סאם נדרכה למחשבה; היא היתה צריכה לדבר איתו, לראות מה שלומו, לדעת איך הוא מתמודד עם כול זה- למה הפלאפון המחורבן שלו סגור?
היא לא ידעה מה לעשות אז היא חזרה אל קלואי שכבר חזרה לחדרה.
"בטח אין לו זמן אפילו לטלפונים," קלואי אמרה לסאם בקול מנחם; היא היתה במצב רוח יותר טוב עכשיו.
"אני יודעת, פשוט רציתי לדבר איתו…" סאם מלמלה באנחה.
הימים הבאים בבית הספר היו כמו חלום מוזר. כול המורים התחילו את השיעורים שלהם בנאומים על ג'ף ועל הדרכים להתמודד עם מותו; כולם הציעו לתלמידי השכבה לגשת אליהם או ליועצת אם הם יצטרכו לדבר על המצב המצער.
מותו של ג'ף היה החדשות המרעישות שכולם דיברו עליו בכול הבית ספר. לאחר שהחדשות תפסו את תלמידי השכבה בהפתעה וההלם הראשוני עבר, הרכילויות כבר החלו לצוץ. לאחר יום מאז שהודיעו על מותו של ג'ף, מישהי מכיתתה של קלואי בשם קייטי סיפרה שהיא ראתה את דין ובריאן יושבים עם גברת בייקר בקפיטריה לבדם כשהיא בישרה להם על מותו של ג'ף, והיא ראתה את דין קם בכעס מהשולחן ומטיח את כיסאו כנגד הקיר ויוצא מהקפיטריה כשהוא נראה נזעם ולאחר כמה רגעים בריאן יצא בעקבותיו.
"ואו…" אמרה סאם כשקלואי סיפרה לה. היא אף פעם לא ראתה את דין כועס בצורה הזאת- למען האמת זה קצת הפחיד אותה.
"אומרים שנעשה לו מן מחווה לזכרונו," סיפרה קלואי."אמרו שהם ישימו תמונה שלו על פוסטר גדול ושכול תלמידי השכבה יכתבו משהו בשבילו."
"זה נחמד…" ענתה סאם.
"כן…".
הימים נמשכו ודין לא חזר להופיע בפנימייה. סאם התחילה להיות חסרת סבלנות בלי לדעת מה קורה איתו ולא נראה שאף אחד יודע מה קורה איתו; היא שמעה חלק מספרים שהוא ובריאן היו בהלוויה שלו אך מעבר לזה אף אחד לא ידע כלום.
גברת בייקר סיפרה לכיתה על המחווה שהם תיכננו לזכרונו של ג'ף ועודדה את כולם לחתום על הפוסטר ולכתוב משפט אחד או שניים לכבודו. הפוסטר נתלה במסדרון כדי שכול מי שהכיר אותו יוכל לכתוב משהו בשבילו, גם אלה שלא היו שייכים לשכבה.
סאם לא ידעה מה לכתוב על הפוסטר כיוון שהיא אף פעם לא זכתה לפגוש אותו אז היא שרבטה משפט אחד בפוסטר
מקווה שזכית לעולם יותר טוב מהעולם הזה.
הפוסטר התמלא במהירות במשפטים שונים וחתימות אקראיות וגרג אף צייר על הפוסטר שרטוט פניו של ג'ף; זה היה כאילו כולם באים לרשום על הפוסטר דבר כולשהוא- כולם רצו לכבד את הילד הזה שנלחם בסרטן במשך שנתיים ומת לאחר סבל ארוך.
"בפעם ההיא שלקחו את כול השכבה שלנו אליו לבית החולים, הוא נראה ממש טוב," סיפר טראביס לסאם כששניהם ישבו בחוץ, על אחד הספסלים. קלואי היתה עם טום. "זה מוזר לחשוב שהוא מת עכשיו…"
"הכרת אותו טוב?" שאלה סאם.
"הוא בילה איתנו די הרבה כשהיה פה," הוא ענה. "ברברה ואני תמיד חיבבנו אותו."
"הוא היה פה רק שנה אחת ותראה כמה זוכרים אותו בשכבה," העירה סאם.
"כמובן," טראביס אמר. "הוא היה אחד המקובלים בשכבה. הוא,דין ובריאן. כולם אהבו אותם."
סאם שתקה.
"איך דין מתמודד עם כול העניין?" טראביס שאל לאחר רגע של שתיקה.
"אני לא יודעת." סאם ענתה.
"לא דיברת איתו?"
"אין לי איך לדבר איתו…" סאם ענתה.
"הוא ודין מכירים הרבה זמן, נכון?"
"מאז שהיו קטנים." ענתה סאם.
"הוא בטח מבואס…".

דין ובריאן חזרו לבית הספר לאחר שבוע שלם של היעדרות.
ליבה של סאם קפץ כשהיא ראתה את דין נכנס לכיתה יחד עם בריאן והיא לא הצליחה לעצור את ההקלה ששטפה אותה.
הוא נראה שקט ולא עצמו אך הבעת פניו לא הסגירה שום רגש. כמה תלמידים ניגשו אל שניהם בזמן שהם התיישבו בכיסאות שלהם אך סאם לא העזה להתקרב אליו.
היא לא הצליחה להתרכז בשיעור וכול הזמן חשבה איך לגשת אליו. היא פחדה שהוא ידחה אותה, יגיד לה להסתלק ויכעס על כך שהיא בכלל מנסה לנחם אותו בזמן שרק לפני כמה שבועות היא זרקה אותו.
היום נמשך וסאם לא הצליחה לאזור אומץ לגשת אליו ולשאול אותו לשלומו. היא ראתה כמעט את כול תלמידי השכבה ניגשים אליו ואל בריאן במשך היום והוא היה מוקף באנשים כול פעם שסאם ראתה אותו וזה לא סייע לסאם לאזור אומץ ולגשת אליו.
"אל תפחדי כול כך," קלואי אמרה לסאם כששתיהן ישבו בקפיטריה בארוחת הערב. דין לא היה בחדר האוכל למרות שבריאן ישב עם גרג ועוד כמה אנשים ליד אחת השולחנות.
"אין לי מושג למה אני מפחדת כול כך…" סאם מלמלה. זה היה מוזר בשבילה להיות כול כך חסרת ביטחון.
"את צריכה להפסיק לחשוב על זה ולנתח את זה ופשוט ללכת אליו." קלואי הציעה בעדינות.
קלואי צדקה, סאם לא צריכה לנתח את העניין ולחשוש מתגובתו של דין; זה לא קשור בה, זה קשור בו, היא צריכה להיות שם בשבילו…
כשסאם וקלואי עזבו את חדר האוכל, היא החליטה ללכת לחדרו; זאת היתה ההזדמנות המושלמת לדבר איתו ביחידות מכיוון שבריאן לא היה איתו בחדר.
היא עזבה את קלואי לבדה וניגשה לחלקם של הבנים במעונות. האחראי ישב כמו תמיד מאחורי שולחנו וקרא עיתון.
לא היה קשה להתחמק לחלקם של הבנים במעונות וסאם לא התקשתה להתגנב לחדרו של דין.
כשהיא הגיעה לדלת חדרו, היא קפאה מולו.
היא נשמה עמוק ונקשה על הדלת שלוש נקישות חלושות.
"כן?", סאם שמעה את קולו של דין.
היא פתחה את הדלת ונכנסה. דין שכב על מיטתו עם כדור שאותו הוא הקפיץ אל האויר ותפס חזרה; כשראה אותה נכנסת, הוא הביט בה בשקט.
"היי…" סאם אמרה.
החדר היה דומם ושקט וסאם יכלה לשמוע את ליבה בועט והולם בחזה שלה.
סאם התקרבה אליו בזהירות ודין המשיך לשתוק.
"אתה בסדר?" היא שאלה לאחר כמה רגעים של דממה.
"נהדר." הוא ענה והקפיץ את הכדור שהיה בידו אל האויר ותפס אותו חזרה.
סאם התיישבה על מיטתו של בריאן ואמרה, "לא נכון,"
דין שתק.
"אתה רוצה שאלך?" היא שאלה אותו.
דין תפס את הכדור שהרגע הקפיץ ואז התיישב. "לא." הוא ענה.
סאם הרגישה הקלה.
"כול השבוע אני מתקשרת אליך לפלאפון," היא אמרה לו. "ניסיתי להשיג אותך אבל לא הצלחתי."
"הוא היה סגור." דין אמר. "לא בדיוק רציתי לענות לאף אחד."
"אני מבינה…" סאם אמרה בשקט.
שוב דממה בחדר. דין החזיק את הכדור באצבעותיו והמשיך להתעסק בו בלי להביט בסאם.
"אני יודעת איך אתה מרגיש,דין-"
הוא נחר בספקנות.
"אני כן," סאם אמרה בשקט כשהיא מתעלמת מההבעה העוקצנית על פניו. "אני יודעת איך זה לאבד את החבר הכי טוב שלך…"
הגיע הזמן לספר לו. סאם הרגישה שזהו, שעכשיו היא היתה מוכנה לספר לו על אנדרו; על כול הדברים שקרו לה לפני שנה וחצי, על כול הדברים שהובילו אותה לפנימייה הזאת; למה היא היתה סגורה ומאופקת עד עכשיו, ולמה היא לא רצתה לדבר על הדברים שקרו לה בעבר.
הגיע הזמן.
דין הרים את מבטו אליה וסאם שאפה עמוק לפני שהתחילה.
"לפני שנה וחצי כשעדיין גרתי בפאלם ספרינגס גם אני איבדתי את החבר הכי טוב שלי." היא אמרה לו.
דין לא אמר דבר.
"שמו היה אנדרו והכרתי אותו הרבה שנים בדיוק כמו שהכרת את ג'ף מהילדות. שנינו היינו מסתובבים עם חבורה של בנים ובנות, וכולנו תמיד חיפשנו דרכים איך לשעשע את עצמנו. כשאמרתי לך שהייתי מסתבכת הרבה בעבר, לא שיקרתי לך. אני והחברים שלי תמיד היינו מסתבכים בצרות, אם זה בלריב עם תלמידים אחרים, או להיתפס עם אלכוהול בבית הספר, או להיעצר בברים-תמיד היה משהו שאנחנו היינו מעורבים בו."
דין התבונן בה בריכוז ולא קטע אותה.
"כולם בבית הספר היו מאויימים על ידינו ודי הבנתי אותם, היינו יכולים להיות מאוד מרושעים. אז יום אחד, אחד מאיתנו, ג'ון, סיפר לנו על מגדל מים מחוץ לעיירה שאפשר לקפוץ ממנו אל מקווה מים ושהוא כבר היה שם עם אנשים אחרים והציע לנו ללכת לשם. הסכמנו והלכנו. אנדרו היה הראשון לקפוץ מהמגדל- הוא לא רצה לקפוץ, הוא פחד, אבל התגרינו בו לקפוץ ראשון והוא הסכים."
"אז כשהוא עלה על המגדל וקפץ מהמגדל אל המים, כנראה היה צינור מים במקווה וראשו נחבט בו והוא נהרג."
דין הביט בה בפנים המומות.
"זה קרה לפני שנה וחצי," סאם אמרה לו. "הייתי המומה ממה שקרה, זה לא בדיוק נקלט אצלי בראש. אנדרו מת וזה היה בגללנו- בגלל כולנו. הרגשתי אשמה, לא יכולתי להמשיך להסתובב עם החברים הקודמים שהיו לי. התרחקתי מהם והתחלתי להתבודד, הסתגרתי באבל שלי ושכחתי מכול החברים שהיו לי."
"אבל למה הרגשת אשמה?" דין שאל לפתע.
"אנדרו היה מאוהב בי," סאם השיבה בשקט. היא לא הצליחה להישיר מבט אל דין; למרות כול הזמן הזה, היא לא הצליחה להיזכר באנדרו בלי להתבייש בעצמה. "הוא עלה על המגדל הזה כדי להרשים אותי ואני התגריתי בו לעלות כי ידעתי שהוא ירצה להרשים אותי ורציתי לראות עד כמה רחוק הוא יילך…זה היה אנוכי מצידי."
דין לא הוסיף.
"הרגשתי כול כך אשמה לאחר מותו שעשיתי משהו שאני מתחרטת עליו עד היום." אמרה סאם. "ניסיתי להתאבד."
דין נראה המום.
"בלעתי משככי כאבים שהיו לאמא שלי בחדר ואיבדתי הכרה. למזלי, בעלה של אמא שלי חזר אל הבית מכיוון שהוא שכח משהו והוא ראה אותי מעולפת ומיד לקח אותי לבית החולים."
"ניסית להתאבד?" קולו של דין היה חלוש, כאילו הגרון שלו יבש במיוחד.
"כן," סאם ענתה ולבסוף הרימה את עיניה אליו כדי להביט בו. "כשבלעתי את הכדורים האלו והתחלתי להרגיש רע, זה הכה בי לפתע-לא רציתי למות, לא בצורה הזאת…לא יכולתי לקחת חזרה את מה שקרה עם ניסיון התאבדות, אנדרו היה מת ולא יכולתי לשנות את זה."
"אז אתה מבין," סאם המשיכה. "אני כן מבינה את מה שעובר עליך…"
דין הביט בה כאילו הוא רואה אותה בפעם הראשונה. סאם הבינה את זה; הוא לא ידע עליה כול כך הרבה דברים, והדברים האלה הם מה שעיצבו את אישיותה של סאם. הוא היה צריך לדעת את עברה כדי להבין אותה עכשיו.
אך האם הוא יקבל אותה כפי שהיא? האם הוא יקבל אותה למרות כול הדברים שהיא עשתה בעבר?
"את עדיין מרגישה אשמה?" הוא שאל לבסוף, עיניו נעוצות בה.
"כן," סאם ענתה. "אני, החברים שלי ואנדרו עצמו-כולנו אשמים. כולנו היינו ילדים מטומטמים ולא חשבנו לעומק על הדברים שעשינו ואנדרו מת בגלל זה. אבל אני לא יכולה לחיות כשאני מאשימה את עצמי. אני חושבת שאני פשוט אמורה ללמוד ממה שקרה…"
דין הסיט את מבטו ממנה וחפן את פניו בידיים שלו.
"אני פשוט לא מאמין לזה," הוא אמר. "אני לא מאמין שג'ף מת.", הוא השעין את ראשו בין ברכיו, כשידיו עדיין אוחזות בכדור.
סאם קמה ממיטתו של בריאן וניגשה אליו; היא התיישבה על המיטה שלו, לידו.
"רק לפני שבוע וחצי הייתי איתו בחג," הוא אמר בשקט, עדיין מסתיר את פניו. "הוא היה במצב רוח מרומם וסוף סוף, לאחר הרבה זמן, הוא היה צלול ומודע למה שקורה ולא מסומם מתרופות או עייף מכימיותרפיה."
זה היה התור של סאם לשתוק ולהקשיב.
"אני פשוט לא מבין איך זה קרה…" הוא מלמל.
סאם הושיטה את ידה וליטפה את הדמעה שזלגה על לחיו, פניו עדיין היו מופנות כלפי מטה.
"אני מכיר אותו כול חיי." הוא אמר. "פשוט קשה לי להאמין שלא יצא לי להיפרד ממנו בפעם האחרונה."
"אבל כן נפרדת ממנו," סאם אמרה לו. "היית איתו בחג ואמרת שהוא היה במצב רוח טוב וצלול לחלוטין. אתה לא חושב שזאת היתה הפרידה שלכם?"
דין שתק.
"זה ייקח לך קצת זמן להתרגל, אבל אתה יודע שבסוף תשלים עם זה," סאם אמרה לו. "אולי יותר טוב שהוא מת- אולי הוא במקום יותר טוב עכשיו, אולי הוא מצא שלווה כולשהיא."
סאם נזכרה בשיחה שהיתה לה ולדין פעם, כשהם דיברו על החיים לאחר המוות; דין לא האמין בדברים האלה. הוא לא חשב שיש משהו אחר לאחר המוות- הוא לא האמין בגן עדן או בגיהנום.
"אולי הוא צפרדע עכשיו," סאם חייכה אליו, נזכרת בשיחה ההיא כשדין אמר לה שגלגול נשמות יותר סביר בעיניו מאשר גן עדן ושאם הוא היה יכול לבחור בחיה כולשהיא לגלגול נשמות-הוא היה בוחר בצפרדע.
לפתע, דין חייך חזרה ואז הוא צחק; סאם הרגישה את השערות שלה סומרות לשמע צחוקו המתגלגל.
"אולי באמת…" הוא מלמל.

סאם פקחה את עיניה ועבר רגע עד שנזכרה איפה היא.
זרועותיו של דין היו כרוכות סביב מותניה והיא הרגישה את פניו בצווארה; היא חשה את נשימותיו החמות על צווארה וכתפיה. גופו היה צמוד אליה מאחוריה והיא הרגישה את עצמה קפואה ללא יכולת לזוז.
דין ישן ולא הרגיש בסאם מתעוררת; היא ראתה את בריאן שוכב במיטתו וישן. היא לא ראתה אותו נכנס חזרה אל החדר, כנראה שניהם נרדמו לפני שהוא חזר. סאם ניחשה שהוא היה מופתע לראות אותה פה כשהיא שוכבת בזרועותיו של דין.
היא לא נעה, היא לא רצתה לזוז; היא רצתה להישאר בדיוק בתנוחה הזאת.
מה היתה השעה? האם זה אמצע הלילה?
היא לא ידעה, הוילונות בחדר היו סגורים. היא עצמה את עיניה חזרה ונרדמה כמעט מיד.

סאם שוב פקחה את עיניה והיא מיד הבחינה שמשהו השתנה.
דין לא היה לידה. היא הזדקפה במיטתו והסתכלה סביב; גם בריאן לא היה בחדר.
היא קמה מהמיטה והתיישבה בקצה שלה, והתחילה לנעול חזרה את הנעליים שלה כשדלת החדר נפתחה ודין נכנס בה.
"בוקר טוב," הוא חייך אליה; החיוך שלו היה קצת פחות נלהב מקודם אך זה היה מובן.
"היי," סאם השיבה בקול קצת ישנוני. "חשבתי שנטשת אותי…" היא אמרה לו.
"חשבתי לעשות זאת," הוא ענה בגיחוך והתיישב על ידה במיטה.
"אז בריאן נבהל כשראה אותי פה?" סאם שאלה אותו בחיוך.
"המ…הוא יותר הופתע מאשר נבהל," דין ענה. "נפרדת ממני לפני כמה שבועות אז הוא לא בדיוק הבין מה את עושה פה…"
סאם הסיטה את מבטה ונאנחה.
"גם אני לא הבנתי." דין המשיך כשסאם לא ענתה.
"באמת?" סאם שאלה אותו והחזירה אליו את מבטה. "אתה באמת לא יודע למה באתי לפה?"
דין בחן אותה לרגע ואז אמר, "למה שלא תגידי לי?"
סאם קמה מהמיטה ברוגז והתרחקה מדין כשגבה אליו.
"אתה חושב שנפרדתי ממך כי לא היה אכפת לי יותר?" סאם שאלה אותו בתסכול וחזרה להסתובב אליו.
"עדיין נפרדת ממני…" דין ציין.
"כי שיקרת לי," סאם ציינה ברוגז. "כי רציתי לקחת קצת פסק זמן מאיתנו. רציתי לקרר מעט את הקשר בינינו כי זה נראה כאילו אנחנו מתקדמים בקצב מהיר ואנחנו נסחפים למשהו שאנחנו לא בדיוק מבינים."
דין הביט בה בפנים מעט מבולבלות.
"אתה לא הכרת אותי," סאם אמרה לו. "לא הכרת מה קרה לי לפני שנה עם אנדרו, לא ידעת שום דבר על העבר שלי. ופתאום אני מגלה ששיקרת לי עד עכשיו בקשר למרי קייט וכדי להסתיר את השקר שלך, הלכת מאחורי הגב שלי ודרשת ממרי קייט להתרחק משנינו."
דין השפיל את פניו.
"אני פשוט הייתי צריכה לעכל את זה. הייתי צריכה לעכל את העובדה שהרחקת לכת כדי לשקר. וזה לא היה רק אתה," היא אמרה לו בשקט. "גם אני לא הייתי אמיתית איתך, לא הצלחתי לספר לך על אנדרו ועל כול הדברים שקרו לי. חשבתי שאולי אנחנו פשוט מאלצים את עצמנו להיות בקשר…"
"אני לא מאלץ את עצמי," דין קם לפתע מהמיטה והתקרב אל סאם התנועה אחת. "סאם, את הדבר הטוב היחיד שיש לי בחיים כרגע! במיוחד אחרי שג'ף מת. אני לא יכול לסמוך על ההורים שלי או על האחים שלי, הם סתם קישוט בחיים שלי אבל את…" הוא שם את ידיו על מותניה של סאם וקירב אותה אליו; סאם השפילה את פניה כדי לא להראות לו שהיא בוכה.
היא הרגישה מטופשת מכיוון שהיא בוכה אך היא לא הצליחה לעצור את הדמעות; הוא אמר בדיוק את אותם הדברים שהיא הרגישה כלפיו, לא היה לה שום דבר בחיים, אמא שלה הבהירה במדויק איך היא מרגישה כלפיה בחג ולא היה לה שום משפחה אחרת שתוכל להישען עליה, היה לה רק את קלואי ודין…
"סאם," קולו של דין קטע את מחשבותיה. "למה את בוכה?" הוא שאל. היא עדיין השפילה את פניה כדי שלא יראה אותה; היא הרגישה את ההבל פיו על פניה וחשה את עצמה נרעדת.
"דין-" היא אמרה בקול חנוק ולא הצליחה להפסיק את הדמעות. לפתע היא הרגישה את אצבעותיו על פניה; הוא הרים את סנטרה לעברו, קירב את פניו אל שלה ונישק אותה. היא הרימה את זרועותיה ושמה סביב צווארו.
היא הרגישה הקלה מסוימת; היא לא ידעה כמה היא התגעגעה אליו באמת עד עכשיו. היא לא העריכה את נוכחותו בחייה עד עכשיו.
דין היה הדבר הכי חשוב בחייה כרגע.