להתחיל מחדש- פרק 24 (החזרה הביתה)

שום דבר לא היה שונה בביתה של סאם. הכול נראה בדיוק אותו דבר; כאילו היא אף פעם לא עזבה לארבעה חודשים לפנימייה יוקרתית.
החדר שלה לא היה נגוע, ונשאר בדיוק כמו שסאם השאירה אותו לפני שעזבה אותו; אפילו הממתקים שהיא תמיד החביאה במגירה האחרונה שלה נשארו באותו מקום.
סאם פרקה את חפציה בחדרה וירדה לאכול למטה; קלינט ואמא שלה הסתדרו לארוחת הערב אצל הרובינסונים אז סאם אכלה לבד ולאחר מכן הלכה לצפות בטלויזיה.
בשעה שמונה, אמה וקלינט יצאו לארוחת הערב והשאירו את סאם לבדה עם המשרתת שגם הלכה הביתה לאחר חצי שעה ונטשה את סאם לבדה בבית.
סאם התענגה על כך שנשארה לבד בביתה כתמיד ויצאה לעשן בחוץ; היא העדיפה להישאר לבד בבית מאשר לבלות ערב שלם יחד עם קלינט ואמא שלה.
סאם התיישבה בחצר האחורית על הנדנדה ועישנה בשקט.
זה היה מוזר בשבילה לחזור הביתה לאחר כול כך הרבה חודשים הרחק מפה; היא כבר היתה רגילה לפנימייה, לשעות העוצר שלהם, לשעות הקבועות של הארוחות, לביקורה של קלואי בחדרה כול פעם שהיא השתעממה, לשתיהן מעשנות בסתר יחד בלי שיתפסו אותן ולעובדה שהיא התחילה להרגיש שייכת לפנימייה למרות כול הדברים שקרו לה.
"היי, את." היא שמעה קול מוכר לפתע.
סאם הסתובבה וראתה את קארה, אחת החברות הקרובות שהיתה לה פה בבית.
שיערה של קארה היה קצר יותר והגיע רק עד סנטרה, ונראה היה שהיא העלתה קצת במשקל מאז הפעם האחרונה שסאם ראתה אותה.
"היי, קארה," אמרה סאם וקמה כדי לגשת אליה. היא עמדה מעבר לגדר הקטן שהפריד בין הבית שלה לבין של סאם.
קארה גרה בבית השכן וזאת היתה אחת הסיבות ששתיהן היו קרובות.
"מה קורה?" שאלה קארה. "עזבת וכבר לא ראינו אותך הרבה זמן."
"אני לומדת בפנימייה עכשיו." ענתה סאם.
"כך שמעתי," אמרה קארה.
"כן…"
"ואיך זה?" היא שאלה. שתיהן דיברו בצורה כול כך מרוחקת שקשה היה להבין שרק לפני שנה, הן בילו כמעט כול יום יחד.
"אני אוהבת את זה…" ענתה סאם. "התרגלתי לזה. זה דווקא נחמד."
קארה הרימה גבה ואז אמרה, "אפשר לקבל סיגריה?"
סאם נתנה לה.
"בטח לא יכולת לחכות לעוף מפה." אמרה קארה כשסאם הדליקה בשבילה את הסיגריה.
"קצת…" הודתה סאם. "איך החבר'ה? ג'ון? קרטיס?"
"הם בסדר…" קארה משכה בכתפה. "אם היית שומרת על קשר, אולי היית יודעת." היא העירה.
"מצטערת."
"על העובדה שלא שמרת קשר או על זה שפשוט הפסקת לבלות איתנו אחרי כול מה שקרה עם אנדרו."
סאם נאנחה ושאפה מהסיגריה; היא ידעה שהיא תצטרך להתעמת מתישהוא עם חבריה הקודמים, כנראה הגיע הזמן. "חשבתי שתבינו." היא אמרה לה.
"להבין מה?" קארה שאלה. רוח נשבה וסאם הצמידה את מעילה אל גופה בצמרמורת.
"שלא יכולתי לבלות איתכם סתם," ענתה סאם והישירה מבט אליה. "לא יכולתי לצאת איתכם סתם ולהתנהג כאילו שום דבר לא קרה. "
"את חושבת שהתנהגנו כאילו שום דבר לא קרה?" קארה שאלה בתקיפות. "את חושבת שמותו של אנדרו לא השפיע עלינו? את חושבת שאת היחידה שהושפעה מכול זה?"
"לא אמרתי ככה." ענתה סאם בשקט.
"אז מה בדיוק את אומרת?"
"הוא היה החבר הכי טוב שלי,קארה!" ענתה סאם ברוגז. "האם את באמת מאשימה אותי שנכנסתי לדיכאון?"
"אני לא מאשימה אותך בשום דבר. אני חושבת שאת מאשימה אותנו במותו של אנדרו ובגלל זה הפסקת לבלות איתנו!"
"מאשימה אתכם?" קראה סאם בהפתעה. "אני מאשימה את עצמי! אני מאשימה את כולנו על כך שנגררנו לדברים האלה רק כדי לשעשע את עצמנו! לא היינו טובים אחד בשביל השני! גררנו את עצמנו לשטויות ובגלל זה התרחקתי מכם!"
קארה שתקה.
"אנדרו מת בגלל השטויות האלו. רציתי זמן בשביל עצמי…לחשוב איך אני עומדת להמשיך הלאה ובגלל זה גם עברתי לפנימייה. הייתי צריכה שינוי- אמא שלי לא הכריחה אותי לעשות שום דבר כמו שאת בטח חושבת."
"אני מצטערת אם פגעתי בך או במישהו אחר על ידי כך ששמרתי מרחק. זאת לא היתה הכוונה שלי…"
קארה נאנחה והשפילה את עיניה, "חשבתי שאת מאשימה אותנו במה שקרה."
"כולנו היינו אשמים. גם אני, קארה." אמרה סאם יותר רגועה.
"אני יודעת-" קולה של קארה נשבר. היא בכתה.
"זה נגמר כבר, קארה." אמרה לה סאם בשקט. "עשינו טעות, וזה בעבר. אנחנו פשוט צריכים ללמוד מהטעות הזאת…"
לפתע סאם קלטה שהיא מנחמת את קארה ואומרת לה להפסיק להאשים את עצמה; ממתי העניין התהפך?
קארה משכה באפה ומחתה את הדמעות מעיניה.
"זה לא היה קל," היא אמרה. "כול העניין עם אנדרו ואחר כך את שעזבת…"
"דברים משתנים."
קארה הנהנה. "את יודעת…מחר יש מסיבה אצל ראסל קורט. את צריכה לבוא." היא אמרה לסאם.
"אה," סאם מלמלה במבוכה. "אני לא יודעת…לא נראה לי." היא אמרה והסיטה את מבטה. לראות את כול החברים הישנים שלה ולבלות איתם לא נשמע לה רעיון כול כך טוב.
"קדימה!" קארה התעקשה. "ואני יכולה להכיר לך את החבר שלי. אני רוצה שתפגשי אותו."
"חבר חדש?" סאם הופתעה. "מה קרה עם ג'ון?"
קארה גיחכה, "ג'ון…כבר לא אותו דבר. הוא השתנה…"
"ומה שמו של החבר שלך?"
"ג'יימס. אני חושבת שממש תאהבי אותו." קארה חייכה.
"מתי המסיבה?"
"אני אאסוף אותך בסביבות עשר.".

למחרת סבא וסבתא של סאם הגיעו אל הבית למשך חג המולד. אמא של סאם היתה מאוד לחוצה לקראת בואם וכול הזמן ציוותה פקודות על המשרתת המסכנה שנאלצה לסבול את מצב רוחה הבלתי נסבל; סאם,לעומת זאת, החליטה להתחבא בחדרה למשך היום עד שהם יגיעו.
בסביבות 1 בצהריים, הם הגיעו וסאם נקראה למטה כדי לקבל את פניהם.
סבא וסבתא של סאם הגיעו לעיתים רחוקות מאוד לביתם; הם בעיקר טרחו לבוא רק בחגים כיוון שהם גרים רחוק מפאלם ספרינגס אך גם זה קרה רק לעיתים רחוקות בגלל שהם נאלצו לחלק את החגים בינם לבין ביתה של מרי קייט ודודה שלה אך אמא של סאם תמיד גררה אותה לביתם בסנטה אנה בכול הזדמנות.
סאם ישבה בסלון וחיכתה להם כשנפתח הדלת וקלינט, אמא שלה וסבא וסבתא שלה הופיעו בפתח הדלת.
הנהג היה מאחוריהם והוא סחב את המזוודות של השניים אל החדר; הם נכנסו אל הבית וסאם קמה לקראתם.
"סאמי !" קרא סבה בשמחה וסאם חייכה אליו והלכה לחבק אותו; אם סאם הסתדרה הכי טוב עם מישהו ממשפחתה זה היה סבא שלה. הוא היה כול כך קליל וספונטאני, לא היה אכפת לו מנימוסין ומוניטין והדרכים להיראות מכובד; הוא פשוט התנהג בטבעיות.
"את כול כך גדולה עכשיו!" הוא קרא באושר וניתק ממנה כדי לבחון אותה. "כול פעם שאני רואה אותך, את כמו בחורה אחרת." הוא אמר; סבה היה גבוה, עם שיער לבן ודליל ולרוב עם חיוך תמידי.
"אל תגזים, סבא…" סאם חייכה אליו ופנתה אל סבתא שלה וחיבקה אותה גם אך חיבוק אחר לגמרי מחיבוקה עם סבה; זה היה הרבה יותר מרוחק ומנוכר.
"שלום לך,יקירתי," סבתא שלה אמרה בנעימות. "איך את מרגישה? סבא שלך צודק, כול כך התבגרת מאז הפעם האחרונה שראינו אותך." היא הוסיפה. סבתא שלה היתה רזה וגבוהה יחסית אך עדיין נמוכה מסבה, שיערה היה חום בהיר וקצר מאוד.
"אני לא עד כדי כך מבוגרת," העירה סאם.
"את כמו אישה צעירה עכשיו." סבא שלה חייך באושר.
"את נראית קצת חיוורת ורזה," העירה סבתא שלה. "האם את אוכלת טוב בפנימייה? לאיזו מן פנימייה שלחת אותה,ג'ודי?" היא שאלה את אימה של סאם בזעף.
"זאת פנימייה מאוד יוקרתית באינֽדיֵאן וֵיילֽס,אמא," ענתה אימה של סאם בקול רגוע. "היא מאוד מוערכת."
"אני בסדר גמור, סבתא," סאם הבטיחה לסבתא שלה.
"זאת פנימייה מאוד יוקרתית," צייץ קלינט שהיה לצידה של אימה. "אנחנו יכולים לקחת אתכם לבקר שם פעם. ניקח אתכם בעונג!" הוא אמר לשניהם בחיוך מתחנף.
"לא יהיה בזה צורך, קלינט…" ענתה סבתא של סאם באי נעימות מסוימת; קלינט הסמיק.
"בואו נלך להתיישב בסלון, אמא, אבא…" אימה של סאם מיהרה להוסיף.
"כמובן-" סבא שלה אמר. "אז מה את חושבת על הפנימייה, סאמי? האם את אוהבת אותו?".
הם אכלו את ארוחת הצהריים יחד, התיישבו חזרה בסלון והמשיכו לדבר ואחר כך סבא וסבתא של סאם הלכו לנוח בחדרם, בחדר האורחים. סאם הרגישה מותשת; לבלות עם ארבעה מבוגרים, עשירים ומתנשאים, לא בדיוק היה דרך בילוי מועדף בשבילה.
היא נמלטה אל חדרה ברגע שהסבים שלה ניגשו אל החדר שלהם והסתגרה שם.
היא עדיין זכרה את ההזמנה של קארה והעובדה שהיא אמורה ללכת למסיבה בלילה אך היא לא הרגישה נוח עם העניין.
למרות שהיא לא רצתה להודות בזה; היו לה חששות לגבי הפגישה עם החברים שלה שוב; היא לא ידעה מה הם עמדו לומר לה, האם הם כועסים עליה כמו שקארה כעסה כשהיא התעמתה איתה אתמול, האם הם חושבים שסאם התרחקה מהם כי היא חושבת שהם האשמים היחידים במותו של אנדרו או האם הם השתנו כמוה ופשוט לא אותם אנשים שהיו לפני שנה.
סאם הרגישה אנוכית ומרושעת מעט לאחר אתמול. לאחר שקארה התעמתה איתה, היא התחילה להרגיש נקיפות מצפון לגבי הדרך שבו התייחסה אליהם לאחר מותו של אנדרו; היא היתה כול כך אנוכית והתחשבה רק בעצמה ואפילו לא עצרה לחשוב איך חבריה מקבלים את מותו של אנדרו, היא המשיכה להתאבל ולהסתגר בתוך עצמה והרחיקה את עצמה מכולם בלי להבין שחבריה סובלים בדיוק כמוה.
לחבריה היו סיבות טובות לכעוס עליה ואף לנדות אותה כעת.
למרות החששות והפחדים שהיא חשה, היא סיפרה לאמא שלה בארוחת הערב שהיא הולכת למסיבה עם קארה בעשר, והתחילה להתכונן נפשית לפגישה המחודשת עם חבריה.
"מסיבה?" שאלה סבתא שלה בהרמת גבה בזמן שכולם ישבו ליד שולחן האוכל ואכלו את ארוחת הערב. "בחג המולד?"
"זה עדיין לא חג המולד, סבתא." ענתה סאם.
"זה קצת לא יאה," המשיכה סבתה. "להשתכר ולהתפרע ככה בחגים. אני חושבת שעדיף שתישארי בבית,סאמי."
"זה בסדר, אמא, היא יכולה ללכת." התערבה אמא שלה.
"אולי היא צודקת, חומד," אמר קלינט לאמה. "אולי עדיף שסאם תישאר בבית ונוכל לבלות קצת יחד כמשפחה." הוא הוסיף ושלח מבט מתחנף לסבתא שהסיטה את מבטה באדישות.
"בשעה עשר כולכם כבר הולכים לישון." העירה סאם בעצבנות על התערבותו של קלינט.
"את צודקת בהחלט," הסכים סבא שלה עם סאם. "יקירתי, שהיא תלך ותבלה עם חבריה. זה לא ענייננו."
"זאת החלטה שלך,ג'ודי. אני לא רוצה להתערב." סבתא שלה אמרה לאמה.
"עדיף שתישארי בבית, סאם." אמר קלינט.
"אף אחד לא שאל לדעתך, קלינט." החזירה סאם בזעף.
"אל תדברי כך לקלינט!" התרגזה אמה.
"בבקשה, תירגעו." אמר סבה של סאם.
"היא ממשיכה להתחצף לקלינט! ואני לא ארשה זאת." אמרה אימה של סאם בכעס.
"סמנתה, לא מדברים ככה לאביך החורג." העירה סבתא בתקיפות.
"גם כן אבא חורג." סאם מלמלה.
"מה אמרת?" שאל קלינט.
"כלום." ענתה סאם ברוגז.
"אני כבר לא יודע איך להתייחס אליה," קלינט פנה אל סבתא בפנים מתוסכלות כביכול. "כול צעד שאני עושה לקראתה, זה שגוי. אני כבר לא יודע איך להתנהג כדי לזכות באהדתה."
"אני יושבת מולך, קלינט! אל תדבר אליי כאילו אני לא פה." סאם קראה בכעס.
"סמנתה, תירגעי ועכשיו!" קראה אימה באזהרה. "המנהלת שלך שיבחה אותך כול כך בבית הספר, אך אני לעומתה לא רואה שום שינוי בהתנהגותך! את בדיוק כמו קודם!"
"ג'ודי, בבקשה תירגעו כולכם." סבא של סאם דיבר בתקיפות שקטה אך מאיימת והשתיק את בתו.
"אני יכולה לקום מהשולחן?" שאלה סאם ברוגז לאחר כמה רגעים של דממה טעונה. "בבקשה?" היא הוסיפה בהדגשה.
"בסדר, סאמי," ענתה סבתא כשאמה של סאם תוקעת בה מבט רושף אך לא היא לא העזה לתקן אותה.
"ואת לא הולכת למסיבה הזאת," העירה אמה כשסאם קמה מהשולחן כדי ללכת. "הבנת?" היא הוסיפה באזהרה.
סאם שלחה בה מבט אדיש והלכה מבלי להוסיף מילה.

בשעה אחת עשרה, סאם התחמקה מחדרה ויצאה מהבית כשהיא הולכת על אצבעות רגליה כדי לא להרעיש; היא מיהרה להיכנס למכוניתה של קארה שחיכתה לה מול הבית ושתיהן הסתלקו משם.
כול הסיטואציה היתה כול כך מוכרת לסאם שזה מעט הטריד אותה.
"אז הם לא הרשו לך לצאת?" שאלה קארה כששתיהן נסעו.
"בלשון המעטה," ענתה סאם. "זה יצר ריב שלם בארוחת הערב."
"אבל למה?" קארה היתה מופתעת. "זאת לא הפעם הראשונה שאת יוצאת למסיבה."
סאם לא ענתה. הריב לא היה בגלל המסיבה; זה היה מכול מיני סיבות שהתמזגו והתערבבו בזה: שתלטונתה של סבתא שלה שנותנת הרגשת נחיתות לאמה, החנפנות של קלינט שמעצבנת את סאם, התעקשותה של אמה להגן על קלינט שמכעיסה את סאם וסאם עצמה שהיא תמיד היתה סיבה נוחה לריב מתפרץ.
"אני מתה שתפגשי את ג'יימס שלי!" אמרה קארה בשמחה. "אני חושבת שממש תאהבי אותו! הוא כול כך מתוק ומתחשב…" היא הוסיפה בפנים מאוהבות להחליא.
"אני לא יכולה לחכות…" סאם מלמלה חזרה. "ומה קרה עם ג'ון? הקטע ביניכם נגמר לחלוטין?"
"אין לך מושג עד כמה!" ענתה קארה בהתרגשות. "השנה הוא חזר לבית הספר כשהוא נהיה פתאום נוצרי אדוק או משהו כזה! זה היה כזה מוזר לראות אותו כול כך שקט, כול הזמן גורר איתו איזה ספר תפילים. זה היה פשוט קטע מופרע. לא נראה לי שדיברתי איתו כבר כמה חודשים."
"נוצרי אדוק? ג'ון? באמת?" סאם היתה המומה.
"הייתי אומרת לך שאת חייבת לראות אותו אבל רוב הסיכויים שלא תיתקלי בו כי הוא כבר לא יוצא מהבית. זה כאילו הוא שייך לכת מוזר."
"ואו…" סאם מלמלה בהלם.
כנראה שמותו של אנדרו השפיע על כול החבורה, כול אחד בצורה שונה, ובזמנים שונים.
שתיהן הגיעו למסיבה לאחר עשר דקות וקארה החנתה את המכונית והן יצאו להצטרף למסיבה.
המסיבה היתה בביתו של ראסל קורט, בחור שהיה מבוגר מקארה ומסאם בשנה אחת והיה בשנה האחרונה שלו בבית הספר. הבית היה כבר מלא באנשים כששתיהן הגיעו, ונראה היה שזה בדיוק עומד לצאת מתוך שליטה עוד כמה רגעים; המוזיקה היתה רועשת, אנשים רקדו בכול רחבי הבית, חלק התמזמזו בהתלהבות, חלק פשוט היו מסטולים מדי כדי לזוז והאחרים ניסו לשחק במשחקי שתייה.
"מזמן לא הייתי במסיבה," סאם קראה בקול רם באוזנה של קארה כדי שהיא תשמע מבעד למוזיקה.
"באמת?" היא אמרה בהפתעה. "את יודעת שאצלנו תמיד יש איזה משהו." היא הוסיפה בחיוך. סאם זכרה.
"הנה הוא!" קארה קראה באושר. "ג'יימס!" היא צעקה לעבר בחור די נמוך בעל שיער שחור פרוע.
הבחור ניגש אל שתיהן בחיוך גדול ונישק את קארה שהחזירה לו חיבוק אוהב.
"ג'יימס, תכיר את סאם." היא אמרה כששניהם ניתקו. ג'יימס הביט בסאם בעניין והושיט את ידו ללחיצה.
"היי," הוא אמר בחיוך.
"היי," ענתה סאם.
"את סאם שעזבה לפנימייה?" הוא שאל והביט בקארה לתשובה.
"אותה אחת." ענתה סאם.
"נחמד להכיר אותך. קארה סיפרה לי הרבה עלייך…" הוא אמר.
"באמת?" סאם הביטה בקארה בהפתעה. "אני מקווה שרק דברים טובים." היא הוסיפה.
"רובם…" ענה ג'יימס וזכה למכה מקארה וצחק. "אני מתבדח!" הוא הוסיף.
"אז ממתי אתם ביחד?" סאם שאלה.
"כבר חודשיים," ענתה קארה והתחפרה בזרועו של ג'יימס שחיבקה אותה.
"נחמד," ענתה סאם.
"ולך אין איזה מישהו מהפנימייה?" שאלה קארה.
"אם עומד להתחיל פה איזה שיחת בנות, אני מעדיף להביא לכן שתייה, אז אני חוזר עוד מעט." ג'יימס מיהר לומר. סאם וקארה צחקו.
"אז?" קארה חזרה להביט בסאם כשג'יימס עזב.
"בואי נצא החוצה, יותר מדי רועש פה…" סאם אמרה לקארה ותפסה בידה והובילה אותה החוצה.
המוזיקה עומעמה לאחר שהן יצאו החוצה וסאם הרגישה הקלה מסוימת.
"אז יש בחור?" שאלה קארה בהתלהבות. "אני רואה את זה בעינייך!"
סאם חייכה לאור התלהבותה הילדותית של קארה ואמרה, "היה…יש-אני לא בטוחה כבר." היא השפילה את מבטה.
"למה?" היא שאלה.
"הוא שיקר לי," ענתה סאם. "ונפרדנו."
"שיקר לך בצורה ממש רעה?" היא שאלה.
"את מכירה את בת הדודה שלי? מרי קייט?" סאם שאלה אותה.
"הבלונדינית המתנשאת הזאת שחושבת שהיא יותר טובה מכולם?" קארה פלטה במרירות.
"בדיוק," סאם ענתה. "גם היא לומדת בפנימייה, והיא דלוקה קשות על דין-הבחור שנפרדתי ממנו- ושאלתי את דין כמה פעמים אם היה להם קשר פעם והוא אמר לי שלא. לאחר שהתחלנו לצאת, מרי קייט ניגשה אליי וסיפרה לי שהם היו שוכבים לפני שהגעתי ושהם שכבו גם בלילה של משחק הכדורסל של הפנימייה כאשר דין כעס עליי. דין הכחיש אבל בסוף גיליתי שהוא שיקר לי; שהוא שכב עם מרי קייט באותו לילה ושבאמת היה להם קשר."
"ואו…" מלמלה קארה והביטה בשלושה בחורים שהיו על הדשא וניסו לשחק בכדור; הבחור הראשון היה כול כך שיכור שבקושי הצליח ללכת בצורה ישרה. "האם העובדה שהוא שכב עם בת דודה שלך מפריע לך או העובדה ששיקר לך?"
"שהוא שיקר לי." ענתה סאם. "זה פשוט היה יותר מדי. הוא הלך למרי קייט ודרש ממנה להתרחק מאיתנו ואני לא יודעת מה לחשוב על זה."
"אז זה נגמר לתמיד? כי נראה שאת עדיין בקטע שלו."
סאם נאנחה ולפני שענתה לה, קול מוכר מאחוריה קטע אותה
"אני לא מאמין למראה עיניי!"
סאם הסתובבה לעבר הקול וראתה את קרטיס, אחד הבחורים שהיא היתה מסתובבת איתו בעבר יחד עם קארה וג'ון.
קרטיס ניגש אל שתיהן ונראה שיכור למדי.
"סאם ברוקס," הוא אמר בחיוך גדול ושם את זרועו סביב כתפיה של סאם. "פעם אחרונה ששמענו עלייך, אמרו שהסתלקת לאיזו פנימייה בעיירה מחורבנת."
"מה נשמע קרטיס?"
"הכול מצויין, סאמי, אבל מה נשמע אצלך? מזמן לא ראינו אותך…" הוא אמר. "אני מרגיש כאילו אני רואה רוח מהעבר. את עדיין נראית מצוין,ראוי לציין." הוא הוסיף בחיוך ובחן את גופה של סאם שהדפה את זרועו של קרטיס וניתקה ממנו.
"המסיבה רק התחילה ואתה כבר שפוך, קרטיס…אין לך תקנה" קארה אמרה לקרטיס, "אני אתן לכם להתעדכן ואלך לחפש את ג'יימס," היא הוסיפה, "נתראה אחר כך,סאם." היא הוסיפה והלכה.
קרטיס לגם מבקבוק הבירה בידו ושוב שם את זרועו סביב כתפיה של סאם; היא הרגישה את כובד משקלו על כתפיה וחשה אי נוחות.
"אז באת לעיר לחג המולד?" הוא שאל. "אולי נוכל להיפגש פעם," הוא אמר בחיוך מתגרה ונישק אותה על הלחי; פיו הסריח מאלכוהול.
"ומה הסיכויים שזה יקרה, קרטיס?" סאם שאלה בעוקצנות.
"אנחנו ידידים ותיקים,לא?" אמר קרטיס וצחקק. "אבל אני חושב שאת יכולה לזקוף את זה רק לזכותך- אף פעם לא הסכמת לצאת איתי."
"מעניין למה," סאם מלמלה בזמן שניסתה להחזיק את קרטיס כדי שיעמוד זקוף ולא יישען עליה עם כול כובד משקלו.
"למה הפסקת לבלות איתנו, סאמי?" הוא שאל בעניין והביט בסאם; עיניו היו מזוגגות מעט מרוב שכרות. "התגעגענו אלייך. הכול כול כך שונה עכשיו. ג'ון נהיה מופרע, את הסתלקת, לקארה יש חבר חדש, ואנדרו…" הוא השתתק לפתע והסיט את מבטו אל שלושת הבחורים שעדיין שיחקו בכדור; נראה היה שהם מנסים לשחק בכדורגל.
"ואו, מזמן לא שיחקתי בכדורגל!" קרטיס קרא לפתע וניתק מסאם בהפתעה. הוא התרחק מסאם וניגש אל שלושת הבחורים, כנראה כדי לשחק יחד איתם; סאם ניצלה את ההזדמנות והסתלקה משם אל תוך הבית כדי לחפש את קארה.
זה היה מוזר לפגוש שוב את חבריה ולשמוע מה קורה איתם; זה היה כאילו הם חיים בעולם שונה לגמרי משלה עכשיו. היא כבר לא היתה חלק מהחיים שלהם, והם לא בשלה.
סאם מצאה את קארה עסוקה בהתמזמזות קשה עם ג'יימס על אחת הספות והחליטה להניח לה לנפשה, אך מה היא עומדת לעשות לבדה בתוך המסיבה הזאת?
היא התחילה להסתובב ברחבי הבית, לקחה משקה חדש והתחילה להשתעמם; היו הרבה פרצופים מוכרים במסיבה אך אף איש שהיא יכלה לגשת אליו ולדבר איתו.
היא החליטה לצאת מהבית אל החצר שוב; לפחות יותר שקט שם.
היא היתה הולכת הביתה בשמחה אבל קארה היא זאת שהסיעה אותה אל המסיבה, ולא היה לה דרך לחזור הביתה והשעה היתה עדיין מוקדמת יחסית וקארה לא תהיה מעוניינת לחזור הביתה בשעה כזאת.
"סאם!" קרטיס קרא לה. הוא המשיך לשחק עם שלושת הבחורים האחרים אבל לא נראה שהוא מצליח להתמקד יותר מדי במשחק.
"בואי לשחק איתנו!" הוא אמר.
"לא תודה…" סאם ענתה חזרה והתרחקה ממנו אל הגדר שהקיפה את הבית; היא התיישבה עליו. קרטיס לא בזבז זמן וניגש אליה.
"את משועממת סאמי? רוצה להשתעשע?" הוא התקרב אליה ונעמד מולה כשהוא תופס במותניה ומנסה להצמיד את פיו אל צווארה.
"קרטיס, אל תהיה אידיוט." סאם ניסתה להדוף אותו.
"למה אידיוט?" הוא מלמל וניסה עכשיו לנשק אותה, "את לא יכולה להגיד לי שאף פעם לא חשבת על זה…את ואני יחד."
"אולי קשה לך להאמין אבל זה אפילו לא חלף במחשבותיי." סאם אמרה בעוקצנות ודחפה אותו ממנה.
"למה את כול הזמן מנסה לשחק אותה קשה להשגה?" הוא חייך בהתגרות, "תמיד דחית אותי, את אנדרו…זה כאילו את פוחדת ממשהו."
"אל תדבר על אנדרו," סאם אמרה לו. "ואתה שיכור. אתה צריך לחזור הביתה." הוסיפה.
"ואת רוצה להחזיר אותי?" הוא חייך ושוב נצמד אליה.
"יש לך מכונית?" היא שאלה. הבית של קרטיס היה די קרוב לשלה, לפחות היא תוכל לחזור את שאר הדרך ברגל.
קרטיס הוציא מפתחות מתוך הכיס שלו ונופף בהן בחיוך.
סאם קפצה מהגדר ונעמדה כדי לקחת ממנו את המפתחות אך הוא הרים את הזרוע שהחזיקה בהן יותר למעלה, הרחק מהישג ידה וצחק.
"אתה רוצה שאחזיר אותך או לא?" סאם שאלה אותו.
"רק אם תתני לי נשיקה." הוא אמר.
"אתה אף פעם לא תשתנה, אה?" סאם אמרה.
"זה מה שאת אוהבת בי." הוא חייך.
"ככה אתה חושב?"
הוא המשיך לחייך וקירב את פניו אל שלה וסאם נרתעה; החיוך שלו גדל ואז הוא הושיט לה את מפתחות בכניעה.
סאם שאלה אותו איפה הוא חנה וגררה אותו בקושי אל המכונית; הוא לא הצליח לצעוד בקו ישר ונתלה על כתפה של סאם לתמיכה.
כשהם הגיעו אל המכונית, היא הכניסה אותו אל המושב הקדמי, חגרה אותו ואז הקיפה את המכונית והתיישבה במושב של הנהג.
"חכה רגע, אני אשלח לקארה שאני הולכת הביתה כדי שהיא לא תדאג." אמרה סאם לקרטיס שעצם את עיניו והתחפר במושב שלו.
לאחר שהיא שלחה הודעה לקארה בפאלפון, סאם התניעה את המכונית ונסעה.
"אתה עדיין גר באותו בית, לא?" היא שאלה אותו.
"בפעם האחרונה שבדקתי…" הוא מלמל.
"אל תירדם," היא הזהירה אותו. "בוא נשמע מוזיקה כדי שתישאר ער." היא הוסיפה והדליקה את הרדיו.
הם נסעו בדממה מסוימת; קרטיס נראה עייף לפתע ולא נראה שהוא רצה לזוז יותר מדי וסאם שתקה והקשיבה לשיר ברדיו.
כשהיא הגיעה לרחוב שבו הוא גר, היא כיבתה את הרדיו; הרחוב היה שומם וריק ואף אדם או מכונית לא נראה על הכביש. השעה היתה 12 וחצי לפנות בוקר.
כשהיא הגיעה אל הבית של קרטיס, היא נכנסה אל החנייה של הבית, עצרה את המכונית וכיבתה את המנוע.
"הגענו, קרטיס," היא אמרה לו. "תהיה עירני, אני לא יכולה לסחוב אותך עד החדר כשאתה ישן."
היא יצאה מהמכונית וניגשה אל הדלת של המושב שלו כדי לעזור לו לצאת מהמכונית. כול הסיטואציה היתה כול כך מוכרת; לסחוב חבר שפוך הביתה ולעזור לו להיכנס הביתה- כמה פעמים היא עשתה דבר כזה כשהיא היתה מסתובבת איתם פה…
קרטיס שוב נשען עליה וסאם ניסתה לעזור לו ללכת לכיוון הבית שלו אבל הוא היה כבד והוא נפל על הדשא המטופח של הבית שלהם; סאם כמעט נפלה יחד איתו.
"קרטיס!" היא לחשה ברוגז, מנסה לא להרעיש כדי לא להעיר את ההורים שלו או את השכנים. "תנסה ללכת!"
קרטיס בקושי פקח את עיניו וקם חזרה עם עזרתה של סאם. הוא שוב נשען עליה וסאם גררה אותו עד ביתו.
"איפה המפתח?" היא שאלה אותו בלחש.
"מתחת לאגרטל," הוא מלמל והצביע על האגרטל האדמדם שעמד על המרפסת.
סאם ניתקה מקרטיס שברכיו כשלו על הרצפה וניגשה אל האגרטל כדי לקחת את מפתח הבית.
היא פתחה את הדלת הקדמית וניגשה חזרה אל קרטיס כדי לעזור לו לקום.
היא גררה אותו אל תוך הבית ודרך גרם המדרגות לקומה השנייה, אל החדר שלו; היא ניסתה ככול האפשר לשמור על שקט ולמנוע מקרטיס להיתקל בחפצים בזמן שהובילה אותו אל חדרו.
היא הובילה אותו אל חדרו וגררה אותו אל מיטתו והוא נפל על המיטה מיד, שפוך לחלוטין.
החדר שלו נראה בדיוק אותו דבר כמו בפעם האחרונה שסאם ראתה אותו; היא לא היתה בחדר כבר הרבה זמן אך היא לא הרגישה כך, זה היה כאילו זה עוד יום שהיא היתה עוברת כאשר היא היתה מבלה עם קרטיס, קארה וג'ון רק לפני שנה וחצי כשאנדרו עדיין היה חי.
סאם פשטה את נעליו של קרטיס, הניחה את מפתחות הרכב שלו על השידה ועזבה את חדרו.
לאחר מכן היא עזבה את ביתו וחזרה הביתה.