"להתאהב" – פרק 8

פרק 8:

"מזל טוב!" אמרה לי אלינור, בפעם המיליון אולי.
"אם תמשיכי להגיד את זה, אני אתחרפן" צחקתי.
"אבל עכשיו יש לי הזדמנות להגיד לך פנים מול פנים" הסבירה, "זה מלא ככה ביותר כוונה" חייכה.
הלכנו לחדרי.
"קחי, זה בשבילך" אלינור הושיטה לי שקית גדולה.
"וואו, תודה" חייכתי.
פתחתי את השקית והוצאתי ממנה כרית סגולה ענקית. בצד אחד על הכרית היו מודפסות המון תמונות של ושל אלינור ביחד, ובצד השני ברכה ארוכה ומושקעת.
"אלינור, את מדהימה" חיבקתי אותה.
"שמחה שאהבת" חייכה, "מצטערת שהמתנה הגיעה קצת באיחור. אתמול פשוט לא נפגשנו בסוף, ו… את יודעת" התנצלה.
"זה בסדר" אמרתי.
"אז מה ההורים שלך קנו לך במתנה ליום ההולדת?" שאלה.
"הם קנו לי מצלמה, והיא נשברה יום אחרי שקיבלתי אותה" אמרתי.
"איך היא נשברה?"
"קפץ ג'וק על המצלמה והפלתי אותה בטעות" הסברתי.
"וואו, איזו דרך מוזרה לשבור מצלמה" צחקה.
אלינור הציעה שנטייל קצת בפארק כלשהו בעיר. הסכמתי להצעתה, ויצאנו.
"ידוע לך מה עם נוי?" שאלתי.
"היא עוד לא התגברה על אוסטין" ענתה.
"היא מדברת עליו הרבה?"
"המון".
מסיבה לא ברורה, רציתי לדעת מה אוסטין חושב על נוי עכשיו.
לפתע ראיתי את אריה. היא גלשה על סקייטבורד. היא לא הבחינה בי, עד שקראתי בשמה.
"היי, אמילי" חייכה.
"היי" אמרתי, "מה את עושה כאן?"
"אני בדרך לעבודה" ענתה.
"אה, לא ידעתי שאת עובדת" אמרתי, "אז אריה, תכירי, זאת אלינור. אלינור, זאת אריה" הכרתי ביניהן. הן חייכו אחת לשניה.
"אז מה אתן עושות כאן?" שאלה.
"רק מסתובבות קצת. במה את עובדת?" התעניינתי.
"אני ממלצרת ב'קופי – בר'" סיפרה.
"אה, שמעתי על בית הקפה הזה" אמרתי, "הם מעסיקים שם עובדים בגילאי 14-15?" התפלאתי.
"כן, בינתיים חסר להם עובדים. הם מעסיקים כמה שיכולים" הסבירה.
לפתע עלה לי רעיון.
"רגע, אז את אומרת לי שאם אלך לעבוד שם, הם יקבלו אותי?"
"רוב הסיכויים שכן".
"אמילי, כדאי לך לעבוד שם" הציעה אלינור, "ככה תקבלי כסף ותוכלי לקנות מצלמה חדשה".
"בדיוק על זה חשבתי הרגע" צחקתי.
"למה את צריכה מצלמה חדשה? חשבתי שההורים שלך קנו לה אחת ליום ההולדת שלך" אמרה אריה.
"כן, אבל קפץ לי ג'וק על המצלמה ונבהלתי. בטעות הפלתי את המצלמה והיא נשברה" נאנחתי.
אם הייתי מקבלת שקל על כל פעם שאני מספרת את ההסטוריה הקצרה של המצלמה שלי, יש סיכוי גדול שאהיה מליונרית.
"את ריצינית?" צחקקה אריה.
למה כל פעם שאני מספרת על כך למישהו, תמיד צוחקים עליי? אלינור הצטרפה לצחוקה של אריה. כמה מפתיע, למרות שזו לא פעם ראשונה שלה שהיא שמעה את הסיפור.
"בכל מקרה, אני חושבת שהבוס שלי ישמח לקבל אותך בתור מלצרית, למרות שאת עוד צעירה כמוני" אמרה אריה.
"מושלם" אמרתי.
"את יכולה לבוא איתי עכשיו, אם את רוצה, לדבר איתו ולהתראיין" הציעה.
הבטתי באלינור.
"אין לי בעיה לבוא איתכן, אם אין לכן בעיה. אולי אני גם אתראיין עם אמילי" אמרה אלינור.
"מגניב, אז שלא נאחר, בואו נלך" אמרה אריה, והתחלנו ללכת.
"יש לך סיבה שאת עובדת? כלומר, יש לך מטרה מסוימת שלשמה את עובדת?" שאלתי את אריה.
היא נאנחה. הבטתי באריה, היא נראתה כאילו היא בהתלבטות אם לספר או לא.
"תראי… אני עובדת כדי לעזור למשפחה שלי. הצתב הכלכלי קצת נפל לנו, בקטנה – לא משהו רציני. אז אני פשוט עוזרת קצת למשפחה. גם אחי הגדול עובד ועוזר. אחי הקטן לא, אבל הוא עוזר בעבודות בית" סיפרה.
"אה, הבנתי. יפה שאת עוזרת למשפחתך" אמרתי.

לאחר כרבע שעה הגענו. אני ואלינור הצגנו את עצמנו בפני מנהל בית הקפה, ג'וש קרטר. התלהבתי בקטנה, כי קרטר זהו גם שם המשפחה של אוסטין. לכן הייתי בטוחה, שאני גם אזכור את שמו המלא של ג'וש.
למען האמת – אני לא רציתי למלצר. אני מכירה את עצמי, אני מודעת לכמה שאני מגושמת. לכן ג'וש יעסיק אותי בתור שוטפת כלים. מפתיע לגלות כמה שג'וש נחמד.

"אני מתכננת עכשיו לעבוד?!" התפלאה אמא, כשסיפרתי לה על בית הקפה "קופי – בר".
"כן. איך אשיג כסף אם לא דרך עבודה?"
"יכולת לספר לי לפחות לפני שחשבת ללכת לשם" אמרה.
סיפרתי להורי את כל הפרטים על העבודה; שהמשמרת שלי היא בין השעות ארבע לשבע בערב, על כך שתפקידי הוא לשטוף כלים, ואת כל שאר הפרטים. כמובן שהוספתי שאני מתכוונת להתפטר מיד אחרי שאקבל את המשכורת הראשונה, ויהייה לי מספיק כסף לקנות מצלמה חדשה.