"להתאהב" – פרק 6

פרק 6 :

היום זהו יום הולדתי, היום האהוב עלי בכל השנה. מאוד התרגשתי לקראת הערב. מכיוון שלא יכולתי לחכות למתנה שההורים שלי קנו, ביקשתי מהם שיתנו לי אותה בבוקר, אך הזוג המעצבן שילד אותי היום, לפני 15 שנים, התעקש שיביאו לי אותה רק היום בערב, כשנחזור מהמסעדה שבה אחגוג את יום הולדתי עם משפחתי.
לעומת ההורים שלי, טליה הביאה לי מתנה בבוקר. היא קנתה לי שרשרת זהב אמיתי, ובושם. מאוד אהבתי את המתנה שלה.
יניב הביא גם הוא את המתנה שלו בבוקר. הוא לא קנה שום דבר, הוא הכין בעצמו. הוא צייר ציור, ואפה בשבילי עוגה אישית קטנה (כמובן, בעזרת אמא). אולי זה לא כל כך מיוחד מה שהוא עשה, אבל הוא בן 8, ובאמת היה כיף לקבל את זה. הוא צייר מאוד מוכשר. הוא הולך לחוג ציור, והוא השקיע בציור. אני בחיים לא אצליח לצייר כמוהו.
"שאני אביא לך את המתנה היום או ביום אחר?" שאלה אלינור, כשדיברנו בפלאפון בבוקר.
"היום אני לא ממש יכולה. אני הולכת עם המשפחה למסעדה, אני חוגגת שם" אמרתי.
"אז את יכולה מחר?" שאלה.
"חושבת שכן, אבל אני לא אוכל להיפגש להרבה זמן" עניתי.
"זה בסדר, העיקר להביא לך את זה" צחקה.
"טוב, אני זזה לבית הספר. נדבר יותר מאוחר, ביי" אמרתי.
"טוב, ביי" אמרה וניתקתי.
בדרך התחלתי לחשוב על אפשרויות למתנה שההורים שלי יכלו לקנות. מה שבטוח, הם לא קנו לי טלפון חדש, כי התחננתי בפניהם שלא יקנו לי. יש לי את המיני גלקסי שלי, הוא בהחלט מספיק לי.
הגעתי לבית הספר והתחלתי להתקדם לעבר הכיתה. לפני שנכנסתי, לפתע ליאור קפצה בצרחות.
"מזל טוב!!!" חיבקה אותי.
"וואי, תודה! לא ידעתי שאת יודעת שהיום זה יום ההולדת שלי" חייכתי.
"לא רציתי להגיד לך, שזה יבוא עלייך בהפתעה" אמרה.
שתינו נכנסנו לכיתה, ורוי ואוסטין חיכו לנו שם. גם הם בירכו אותי ב'מזל טוב'.
"את עושה משהו ביום ההולדת שלך?" שאלה ליאור.
"אני רק חוגגת עם המשפחה, זה הכל" עניתי.
"איזו מעפנה את. רק עם המשפחה?" צחקה.

כבר חזרנו הביתה, היה מאוד כיף במסעדה. מאוד נהניתי לבלות את זמן האיכות שלי עם המשפחה. בימי הולדת אני תמיד חוגגת רק עם המשפחה. מאז מסיבת ההפתעה שערכו לכבודי בכיתה ה', גיליתי שאני פשוט לא אוהבת להיות במרכז תשומת הלב. אלינור, לעומתי, תמיד אהבה מסיבות, והיא מאוד אוהבת להיות במרכז תשומת הלב. כל שנה היא ניסתה לשכנע אותי לעשות מסיבה, אך השנה, כניראה שהיא וויתרה. כניראה היא ידעה, שגם השנה אני אסרב. וכמובן, היא זאת שערכה את מסיבת ההפתעה.
אמא יצאה מחדרה, והושיטה לי שקית.
"זה ממני ומאבא. מזל טוב, מתוקה שלי" אמרה אמא וחיבקה אותי. לאחר מכן, אבא חיבק אותי.
טליה ויניב התקרבו, לראות מה יש בתוך השקית.
הוצאתי מהשקית קופסא מרובעת, לא קטנה ולא גדולה, שעטופה במעטפה כחולה ומבריקה. קרעתי את המעטפה, דבר שאני מאוד אוהבת לעשות כשאני מקבלת מתנות.
זרקתי את המעטפה על הריצפה, ובהיתי בקופסא עם פה פעור.
"אתם קניתם לי מצלמה?!" שאלתי, המומה.
"כן" חייך אבא.
"אומייגאד, תודה, תודה, תודה, תודה!" חיבקתי את אמא ואבא בהתלהבות.
סוף כל סוף יש לי מצלמה משלי. מאוד שמחתי לקבל אותה, ומאוד התרגשתי.
למען האמת, הייתה לי הרגשה חיובית שהשנה אני לא אתאכזב. בשנה שעברה, ההורים קנו לי שעון קיר לחדר. הרעש של התיק-תק כל כך עיצבן אותי. הוא היה חזק מדי, והפריע לי תמיד לישון, והוציא אותי מריכוז כשקראתי ספר או בכל פעם שעשיתי שיעורי בית. מסתבר שהוא גם היה לא איכותי. שבועיים לאחר שקיבלתי אותו, הוא התקלקל.
לפני שנתיים, ההורים קנו לי תיק. התיק היה תיק גב גדול, והוא היה ממש מכוער. מסתבר שהוא היה יקר מאוד.
השנה מאוד שמחתי, אבל קיוויתי שהמצלמה שהם קנו היא איכותית. איתה אני אשתמש בחוג הצילום. מחר זהו יהייה היום השני שבו אני הולכת לחוג הזה.