"להתאהב" – פרק 4

פרק 4 :

בימי שבת אמא תמיד מכינה עוגות טעימות.
הזמנתי אליי הביתה את אלינור, מאוד התגעגעתי אליה.
"אמילי! מה קורה?" שאלה טליה, "איך בבית הספר החדש?"
"מעולה" עניתי.
לפתע שמעתי דפיקות בדלת, זאת כניראה אלינור.
"אלינור!" חיבקתי אותה, "בואי, כנסי".
"וואו, איזו דירה חמודה" חייכה.
"תודה" אמרתי.
"כמו שאת יודעת, אמא שלי מומחית בלאפות עוגות, אז מתחשק לך פרוסה?" הצעתי.
"כן, למה לא?" חייכה.
לקחתי 2 צלחות, הנחתי על כל צלחת פרוסת עוגה. נתתי לאלינור את שלה וסימנתי לה לבוא לחדרי.
התיישבנו על מיטתי, ואלינור הסתכלה מסביב.
"איזה חדר יפה יש לך!" התלהבה.
"תודה" חייכתי.
"טוב, אז את מי הכרת בבית הספר החדש שלך?" שאלה.
"הכרתי חברה מאוד נחמדה, קוראים לה ליאור. יש גם את רוי, והכרתי גם את אוסטין" סיפרתי.
כאשר אמרתי את שמותיהם של אלה שהכרתי, הבחנתי בכך שלא התחברתי להרבה אנשים. ניסיתי להתחבר אליהם, אך הם לא ניסו בחזרה. אף אחד לא ניגש אליי, ואף אחד אפילו לא חייך אליי. כניראה הם פשוט לא אנשים חברותיים במיוחד.
"חכי רגע… אוסטין הוא ברונטי עם עיניים כחולות, ויש לו חברה בשם נוי?" שאלה.
"בדיוק!"
אין פלא שאלינור מכירה את נוי. נוי לומדת איתה ביחד בבית הספר 'אילנות'. נוי חדשה, לכן רוב הילדים עשויים להכיר אותה.
"נוי איתכם בבית הספר, נכון?" ווידאתי.
"כן, היא איתי באותה כיתה. היא ילדה חדשה, והתחברתי אליה. היא סיפרה לי על אוסטין, שהוא חבר שלה, והיא הראתה לי תמונות שלו" אמרה.
נוי חושבת שהיא ואוסטין עדיין ביחד. עד כמה גרוע המצב של אוסטין יכול להיות?
"מה היא אמרה עליו?" שאלתי.
"אפשר להגיד שהיא חפרה עליו קצת-הרבה. היא אמרה שהיא נורא התגעגעה אליו, אבל היא בטוחה שמשהו מוזר קורה. היא חושבת שאוסטין שכח ממנה, כי הוא מתנהג מאוד מוזר" סיפרה.
"טוב, אוסטין בהחלט שכח ממנה" אמרתי.
"היא אמרה שהוא הסתכל עלייך הרבה" הוסיפה.
"למה שהוא יסתכל עליי?" שאלתי.
"אולי כי הוא מחבב אותך" חייכה.
"אני לא חושבת" אמרתי בביטחון.
"את מחבבת אותו?" שאלה.
"כן" הודיתי, "אבל לא בצורה של… את יודעת למה אני מתכוונת".

מנקודת המבט של אוסטין :

אני צריך לחשוב איך אני אומר לנוי שהמשכתי הלאה בחיים שלי. אני מניח, שאני פשוט צריך להגיד לה.
שלחתי לנוי הודעה, וקבענו להיפגש בפארק.

"אוסטין, הכל בסדר?" שאלה נוי, כשהתקרבה אל הספסל שישבתי בו כשחיכיתי לה.
"הכל אחלה" אישרתי.
"אחלה. אז, על מה רצית לדבר?" שאלה.
לא ידעתי איך להתחיל את השיחה, והכי גרוע – לא ידעתי איך היא תסתיים. קצת נלחצתי באותו רגע.
"עלינו" עניתי.
"מה לגבינו?" חייכה חיוך מזויף.
"דברים השתנו במהלך הזמן שעברו ולא היית כאן" התחלתי להסביר, "אני מניח ששנה וחצי זה די הרבה זמן" חייכתי חיוך מאולץ ונעצתי מבט בנוי. היא לא הסתכלה לי בעיניים, היא הרכינה את ראשה והסתכלה על הריצפה.
"אני חושב ששנינו המשכנו הלאה בחיים" אמרתי.
אמרתי את מה שהיה נכון לגבי, אך למרות שהתכוונתי גם לנוי, ממש לא הייתי בטוח שזה נכון גם לגביה.
"אני לא חושב שעוד צריך להעמיד פנים כאילו שום דבר לא השתנה" הוספתי.
קיוויתי שלא פגעתי בה יותר מדי. הבטתי בנוי, עייניה החומות התמלאו בדמעות שהבריקו את עיניה.
"יש לך מישהי אחרת עכשיו, נכון?" שאלה פתאום, "אתה אוהב מישהי אחרת. אני מניחה שזו אמילי".
לפתע נוי הביטה בי, והסטתי את מבטי ממנה. הרגשתי שלחיי בערו. אני הסמקתי כניראה. קיוויתי שלא יותר מדי.
"תסתכל עליי, אוסטין" אמרה בקול חנוק.
איך אני יכולתי להסתכל עליה עכשיו?
אבל היא סובבה את ראשי בעדינות והכריחה אותי להסתכל עליה.
"אתה… אוהב אותה. נכון? תענה לי" דרשה.
"ל..לא" שיקרתי.
"אתה תמיד היית גרוע בשקרים" אמרה בנימה תוקפנית.
נוי קמה מהספסל ופשוט הלכה.

מנקודת המבט של אמילי :

"אין מצב שאת נשארת עוד שעה?" שאלתי את אלינור. היא אמרה שהיא צריכה ללכת
"מצטערת, הבטחתי לאמא שלי שאחזור ב-6" אמרה.
"אז תחכי שתי דקות. יש לי שאלה, נוי יודעת שאת מכירה אותי? את סיפרת לה?" שאלתי.
"למען האמת, לא סיפרתי לה".
"את תספרי לה?"
"זה משנה אם אני אספר לה?"
"לא, זה לא משנה" צחקתי.
"טוב, אני באמת צריכה ללכת. ביי" חיבקה אותי, ויצאה מפתח הדלת.

כל המשפחה התיישבה לאכול ביחד ארוחת ערב.
טליה סיפרה על שי, שהיה ידיד שלה מבית הספר הקודם, ועכשיו הם חברים. שמחתי בשבילה מאוד.