"להתאהב" – פרק 3

פרק 3 :

מנקודת המבט של אוסטין :

היום הייתה לי את ההפסקה הכי טובה בחיי. מאז שראיתי אותה, אני לא מפסיק לחשוב עליה.
אמילי.
היא הדהימה אותי באיך שהיא נראית, במבט שלה, ברוגע והנעימות שלה… יש בה משהו מיוחד שלא ראיתי אצל אף אחת אחרת.
התרגשתי לקראת היציאה ב-4 וחצי היום. נורא שמחתי לראות את אמילי שוב, לא יכולתי לחכות לרגע הזה.
ראיתי שהשעה הייתה כבר רבע ל-4, התחלת להתארגן. התקלחתי, התלבשתי, לקחתי כסף ויצאתי.
בדרך חשבתי עליה. האם אני מאוהב בה? אם כן, האם זו אהבה ממבט ראשון? אני מניח שכן. אני מניח, שהתשובה היא "כן" לשתי השאלות. הקראש האחרון שהיה לי, היה בגיל 12, בכיתה ז'. נדלקתי על מישהי, קראו לה נוי. היא בת להורים שהם חברים של אמא שלי. היא למדה איתי בבית הספר, באותה כיתה. היינו ביחד במשך חודש, עד שהיא סיפרה לי שההורים שלה מתכננים לעבור לחו"ל במשך שנה וחצי, ונפרדנו לפני שהיא טסה.
אבל זה היה בעבר, אני לא מתכוון להיכנס לזה.
הגעתי לפארק. שם ליאור ורוי ישבו ביחד על ספסל. איזו כימיה יש ביניהם, הם לא הפסיקו לדבר.
התקרבתי אליהם.
"או, תראו מי הגיע" צחק רוי.
"מה קורה?" שאלה ליאור.
"רגיל. איפה אמילי? עוד לא הגיעה?" שאלתי.
"לא" ענתה ליאור.

מנקודת המבט של אמילי:

הייתי בדרך לפארק. קיוויתי שאוסטין יגיע לשם.
הגעתי לפארק, וראיתי את אוסטין, ליאור ורוי יושבים על ספסל ומדברים. התקרבתי אליהם.
"אמילי! חשבנו שכבר לא תגיעי" אמרה ליאור, קמה וחיבקה אותי.
"היי" חייך אוסטין.
"היי" החזרתי לו חיוך.
"עכשיו שאמילי הגיעה, מתחשק לכם ללכת לאכול פיצה?" הציע רוי.
כולם הסכימו, והתחלנו ללכת. כשהגענו, הבחנתי באוסטין ורוי מביטים במישהי שנראית בערך בגילינו. היא הייתה נמוכה עם שיער שחור ומטולטל.
"אוסטין, זאת לא נוי שיושבת עם הבנות האלה במקרה? זאת שמסתכלת עליך?" שאל רוי, והצביע על אותה ילדה שהסתכלו עליה.
זאת, שכניראה קוראים לה נוי, היא הסתכלה על אוסטין וחייכה.
"כן, זאת היא" נאנח אוסטין.
"מי זאת נוי?" התעניינתי.
נוי ישבה עם כמה בנות בשולחן שהיה קרוב לדוכן הפיצה. אוסטין ורוי התעלמו מהשאלה שלי והלכו אליה. הסתכלתי על ליאור, היא נראתה כאילו גם היא לא הבינה מה הולך פה.
"טוב, בואי נלך לקנות את הפיצה שלנו ונתפוס שולחן, עד שהם יסיימו את העניין עם נוי" אמרה ליאור, והלכנו לקנות את הפיצה.

מנקודת המבט של אוסטין:

אוי לא… רק לא היא. אני לא מאמין שהיא כבר חזרה לישראל.
נוי הסתכלה עליי כאילו אני עדיין חבר שלה. כאילו לא נפרדנו.
אני ורוי ניגשנו אליה, והיא קמה והתקמה לעברינו.
"וואי, אוסטין!" נוי קמה וחיבקה אותי. "איזה חתיך נהיית!" הוסיפה.
לא ידעתי מה לענות לה. פשוט זייפתי חיוך.
אני לא שמחתי מכך שהיא חזרה. אני לא יודע למה, אבל כשראיתי אותה, אני פשוט הרגשתי רגש של באסה. אפילו כשנפרדנו, לא הרגשתי שום סוג של כאב או עצב כלשהו. כניראה אני פשוט לא אהבתי אותה כמו שחשבתי.
"נו התגעגעת אליי?" חייכה נוי בהתלהבות.
"כן, בטח" שיקרתי. למען האמת, אני גרוע בשקרים.
היא צעקה צעקת התלהבות, וחיבקה אותי פעם נוספת.
היא הבחינה ברוי שעמד לידי, ואמרה לו "היי" וחייכה אליו.
הבטתי באמילי, היא הייתה עם ליאור. הן הלכו לתפוס כניראה שולחן, והפיצות שלהם כבר בידיהן.
"מי אלה? הן באו איתכם לא?" שאלה נוי, והסתכלה על ליאור ואמילי.
"ידידות" ענה לה רוי.
"בואו, תכירו לי אותן" נוי תפסה את ידי והחזיקה אותה. התחלנו לצעוד לכיוון אמילי וליאור.
"ליאור ואמילי, תכירו את נוי" אמר רוי.
"היי" אמרה נוי בהתלהבות.
"היי, אתם ביחד?" שאלה ליאור.
נוי הסתכלה עליי במבט שואל, ואני שתקתי. לא ידעתי מה להגיד, למרות שברור לי שכשיגיע הזמן המתאים, אני אדבר עם נוי על מה שקורה.
למזלי, הפלאפון של אמילי צלצל, וכולם הפנו לזה צומת לב. לא הייתי צריך להגיד שום דבר בקשר אליי ואל נוי.
"תחכו לי רגע, אני כבר חוזרת" חייכה אמילי.
כל חיוך שלה פשוט המיס אותי.

מנקודת המבט של אמילי :

"הלו?" עניתי לפלאפון, והתרחקתי קצת מכולם.
"מה קורה?" זהו קולה של אלינור.
"אלינור!" חייכתי לעצמי, "הכל מעולה. מה איתך?"
"שום דבר מיוחד. אני מתגעגעת אלייך" אמרה.
"גם אני" אמרתי.
"את רוצה להיפגש בעוד שעה?" שאלה.
"מצטערת, אני לא יכולה. אני יצאתי עכשיו עם חברה וידידים שהכרתי" עניתי.
"אני רואה שאת כבר מסתדרת בלעדיי, אה? מקווה שעוד לא הספקת לשכוח אותי" צחקה, וצחקתי גם אני.
"תשמעי, מחכים לי שם עכשיו. אני אתקשר אלייך כשאגיע הביתה" אמרתי.
"אין בעיה, להתראות" אמרה.
"בי" ניתקתי.
כמו שאני ואלינור היינו החברות הכי טובות, היו לנו גם את הידידים הכי טובים. היינו סוג של רבעייה כזאת. הם היו 2: קראו להם דין ושון.
חזרתי לפיצרייה, איפה שכולם ישבו.
"חזרתי" חייכתי.
"אז, איך היה באיטליה?" שאל רוי.
"לא משהו. עזבו את איטליה, הכי טוב שחזרתי לפה, לא?" השיבה נוי.
"או, היית באיטליה?" שאלתי.
"כן. גרתי שם במשך שנתיים בגלל שההורים שלי החליטו שמתחשק להם לגור שם" סיפרה.
"אני מתה על איטליה!" חייכתי, "מה קרה שאמרת שלא היה שם משהו?"
"תשמעי, היתרון היחידי שיצא לי מזה זה שלמדתי קצת לדבר באיטלקית, אני מאוד אוהבת את השפה הזאת. אבל לא כל כך אהבתי להיות שם" הסבירה.
"ההורים שלך אמרו לאמא שלי שחזרתם?" שאל אותה אוסטין.
"בטח" ענתה.
"איך זה שאמא שלי לא סיפרה לי?" אמר אוסטין.
"לא יודעת, אבל עזוב את זה. איזה כיף שנפגשנו ככה במקרה" אמרה נוי.
"באיזה בית ספר את לומדת עכשיו, אם את לא לומדת איתנו?" שאל אוסטין.
"באילנות" ענתה.
'אילנות' זהו בית הספר שבו אלינור לומדת.
"אנחנו תקועים כאן כמו איזה נכים. בואו נעשה סיבוב איפשהו" הציע אוסטין.
"חברות שלי מחכות לי, אז לכו אתם" אמרה נוי.
נוי חיבקה את אוסטין ונישקה אותו בלחי. לאחר מכן, היא חזרה לחברותיה.
תהיתי אם נוי ואוסטין חברים.
לאחר שהיא הלכה, אוסטין נאנח. הוא נראה כאילו הרגיש הקלה.

מנקודת המבט של אוסטין :

"אתה ונוי ביחד?" שאלה אמילי.
אני ממש קיוויתי שאף אחד לא ישאל את השאלה הזאת, במיוחד לא אמילי.
"אני לא יודע" בטעות פלטתי את האמת. רציתי להגיד "לא", אך כמו שאמרתי, אני שקרן גרוע.
"אתה כבר לא אוהב אותה?" שאל רוי.
"לא" עניתי.
"אתה בטוח? כי לי נראה שהיא עדיין נמסה עליך" אמר.
"כן, אני בטוח" אמרתי.
"הייתם ביחד פעם?" שאלה ליאור.
"כן. לפני שהיא טסה" עניתי.
לא הרגשתי בנוח בכלל לדבר עליי ועל נוי, התעצבנתי בגלל השאלות שלהם.
"למען האמת, אני חושב שאני צריך לחזור הביתה. ביי" אמרתי.
יש לי בעיות של של כעס ועצבים שאני מתקשה בלשלוט עליהם. השאלות ממש עיצבנו אותי. אני יודע שזה נשמע טיפשי שאני מתעצבן בגלל דברים כאלה, הם בסך הכל שאלו. אבל אני בכל זאת מתעצבן, קשה לי לשלוט בזה.
הוצאתי את הפלאפון שלי מהכיס והתחלתי ללכת לכיוון הבית.

מנקודת המבט של אמילי :

"הכל טוב איתו?" שאלתי. דאגתי לגבי אוסטין. הוא התעצבן כניראה מהשאלות המפגרות ששאלנו אותו, בנושא שאני פתחתי, שאני התחלתי. אני ממש שונאת להרגיש אשמה.
"לא יודע, אבל אני חושב שגם אני אלך" אמר רוי.
"למה?" הופתעה ליאור.
"חכה, יש מצב שאתה נותן לי את המספר של אוסטין?" שאלתי את רוי.
הרגשתי שאני צריכה לדבר איתו ולהתנצל על כך שהתחלתי בשיחה עליו ועל נוי.
"בטח. את רושמת?" אמר.
"כן" הוצאתי את הפלאפון ונכנסתי לאנשי הקשר.
רוי אמר את המספר ושמרתי אותו.
אחר כך החלטנו שאנחנו נחליף כולנו במספרים, אני, רוי וליאור.
"טוב, אז אני הולך. ביי קופות" צחק רוי והלך.
אחרי שרוי ואוסטין הלכו, אני וליאור עשינו סיבוב קצר בפארק שהיינו בו מההתחלה. דיברנו, צחקנו, אחר כך הלכנו הביתה.

מנקודת המבט של אוסטין :

עברו 4 שעות מאז שחזרתי הביתה. מישהו שלח לי הודעה בפלאפון. המספר לא מוכר, ובדקתי את ההודעה.
"אוסטין, זו אמילי (:"
ראיתי את השם שלה שכתוב על ההודעה, וקפץ לי הלב. אחר כך הבנתי שזו היא זו שכתבה, והרגשתי שעוד שנייה הלב לי היה ייצא לי מהחזה. שמרתי את המספר שלה, ושלחתי לה בחזרה "היי".
"מה קורה?" שאלה.
"הכל טוב" השבתי.
"תשמע, אני מצטערת על מקודם" שלחה.
למען האמת, לא היה לי מושג על מה היא מדברת.
"על מה?" שאלתי.
"על השאלות המפגרות האלה שכולנו שאלנו אותך. אתה בטח לא מרגיש בנוח לדבר על נוי" ענתה.
באותו רגע הבנתי שאמילי מסוגלת להבין אותי. היא שמה לב למה שאני מרגיש. היא צדקה, לא הרגשתי בנוח לדבר על נוי.
"שטויות, יש לי פטיל קצר (;" השבתי לה.
"אז אתה בטוח שאתה בסדר?" ווידאה.
"חחח כן (:" שלחתי.
"מעולה… פשוט הרגשתי שאני צריכה להתנצל"
"כמו שאמרתי, שטויות…"
התבאסתי כל כך שכאן השיחה נגמרה.
ישבתי במיטתי, ובמשך חצי שעה קראתי את השיחה שוב ושוב, וחיוך נמרח לי על הפנים.